הפסדתי. הפסדתי כישלון חרוץ במשחק הזה ששיחקנו לנו. רוב הזמן הרגשתי שידי היא העל עליונה, שאני המנצחת (או לפחות שאנחנו בתיקו), אבל זה הזמן להודות שהכל התהפך עליי. אמרנו: בלי רגשות, בלי רגשנות, בלי אהבה. רק סמביוזה מסוג הדדיות שמתקיימת בין שני אנשים קצת נוקשים ומורכבים, שחושבים שראו משהו בחיים. אז זה עבד יופי טופי, עם בליל התפרצויות זעם קצרצרות של חוסר תיאום, שתמיד-תמיד רוככו בלשון חלקלקה וארוכה, שידעה לנשק וללחוש בדיוק איפה שצריך.
ועכשיו. ועכשיו, כשהמשחק הזה האט וכמעט קפא (או שלגמרי קפא ואני פשוט מסרבת להודות בכך), אני לא מסוגלת לאכול את הדייסה שבישלתי בעצמי. הבטן שלי מלאה ביותר מידי תחושות, מחשבות ורגשות, שרובן ככולן לובשות את דמותך הנאה. הריח המתוק-מתוק של הדייסה הזאת עושה לי בחילה, אבל היא נראית כה טעימה שאני נושכת את לשוני עד זוב דם בכדי לא לטרוף אותה. הגוף שלי רעב אלייך.
מה עשיתי? נראה ששוב נענעתי את הקורות עליהן אני עומדת. כאילו, תנו לי להרגיש, ואם לא תתנו, אז אני אעשה דברים מוזרים כמו לפתח רגשות (להתאהב...?) במסגרת מערכת יחסים לא מתחייבת בעליל, שלא לומר לא בריאה במיוחד.
מפגש אקראי איתו ערער לי את הקורות כמו צונאמי אימתני שמכה על החוף. בום בום בום. כשהוא הלך ממני, רק אז הלב שלי נזכר לפעם בהתרגשות מלאת דם חנוק, כי כנראה קצת עצרתי את נשמתי כשדיברנו (כמובן, כאילו כלום לא קרה, כאילו הוא לא נעלם לי, כאילו לא היה נתק של כמעט חודש. שתי עקיצות בתחילת השיחה מצידי, ונהירה על שיחת הא ודא).
כשאני מביטה בו, בא לי להפשיט אותו, להריח, לנשק, לחבק. להיבלע במהות הנדירה שלו. לנשוך אותו חזק כדי לקעקע את עצמי עליו.
יש לי לילות שקשה לי להירדם, שאני מתפתלת תחת שמיכת מחשבות ויצרים עבה נורא, חונקת. חם לי, טיפות זיעה נקוות אל דוק הבכי הבלתי רצוני, שנאגרות לברכת עצב קרה. והדבר היחיד שבא לי לעשות זה לקלף את כל בגדיי, מסכותיי, להסיר את שריון הקוצים האהוב שטיפחתי כל השנים האלו, ופשוט להתמסר. לך, לעצמי, לטבע, לגלקסיה. הכי להיות שאפשר.
אתה בחור חכם, מודע, טוב. מצליח למשש את הבשר הרך דרך כל הקוצניות הבלתי נסבלת שלי, להיות סבלני. אם לא היית כל אלה, הייתי אומרת לעצמי כבר מזמן שהתפרצות הרגשות הזאת היא ארעית, ותתמוגג עוד רגע באוויר הלח מהורמונים, ושכמובן לא אעשה שום כלום עם מחשבותיי עלייך. אבל דווקא עכשיו, בגלל מי שאתה, בגלל הדרך העקומה והסוערת שניהלנו את יחסנו, דווקא עכשיו אני תוהה אם בכלל להדחיק את הרגשות האלה כמו תמיד, אם להתעלם. אולי כדאי שאפוצץ את הלב שלי עלייך, בהפתעה. בום בום בום. הפתעה! קרעתי את כל הסכמי ה"לא לאהוב" לשנת 2012 ועשיתי את הלא מצופה, למרות הכל. פיתחתי אלייך רגשות. אולי אפילו קצת התאהבתי. תסכים לאהוב אותי גם?
עריכה: 00:30, 22 במאי. אתה עדיין לא יוצא לי מהראש. לא משנה כמה בחורים מתחילים איתי, ועם כמה אני יוצאת ומפלרטטת, זה אתה-אתה-אתה. התמכרתי אלייך, ואני אפילו לא רוצה ללכת לגמילה. ההפך. בא לי עוד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
