כתבתי את זה בעין סערת הרגשות שחוויתי סביבך. כמו טורנדו שמקונן על בית עץ דק שיתלש עוד רגע, עוד דקה.
שוב ראיתי אותך במפגש מקרי. היו לי תחושות בטן שכך יהיה, שאראה אותך. היית מנוכר וקר ומוזר. אפילו הריח הטוב שלך היה זר בנחיריי. הרגל שלי קפצה בטירוף, מווסתת את העצבנות לחלק גופי התחתון, מותירה על פניי ארשה בוטחת ומנוכרת של מישהי שלא תיתן ללב שלה להשתלט עליה. ולא נתתי.
ממרחק של שבועות עמוסי מטענים על גבי מטענים של רגשות, שבאמת שקלו כמו שנים, נראה שהשיר הזה ניבא את העתיד. שבעצם, בתת מודע הכותב והשר ידעתי שזה הסוף. ידעתי שאנחנו מנוכרים זה לזו, ושמעולם לא נתנו לעניין הזדמנות שוות ערך לאהבה או מערכת יחסים אמיתית.
אני מניחה שהתפכחתי.
(וכריבאונד זריז התמזמזתי לוהטות עם בחור חמוד במסיבה. היה לו טעם של סיגריות, ריח של מסיבה, והוא היה נשכן. אני לא מצליחה להיפטר מהטעם, נראה לי שזה פסיכולוגי)
((אני לא עושה דברים כאלה, אבל לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי ולהזכיר שיש לי חיים גדולים בחוץ. ובחור הורמונלי הוא אופציה נהדרת לעניין))
*כל הכבוד לי והכל, אבל למה אני עדיין עושה עליו איסוף קרבי של סטוקינג? נו שויין. רק עוד קצת והוא יימחק לי מההארדיסק. רק. עוד. טיפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora