ומשחררת. מרפה את האחיזה הנואשת בגעגוע לריק, והידיים מתרככות ומתגמשות, והופ- נפלת לתהום הנשייה. הגעגוע, התשוקה, האהבה והרעב מתנגחים זה בזה באוויר, הרוח שורקת סביבם את הרקויאם בקול צרוד. הם מתנגחים שוב ושוב, הולמים זה בזה כמו חמומי מוח, עד שנקרעים ונדבקים והופכים לעיסה אחת גדולה ורירית. מטה מטה מטה, הגוש מתגלגל עוד ועוד על כנפי האוויר החם, מתקרבים לאדמה המרוחקת שתספוג אותם דרך הקרום לאיזה מקום סודי, ושם, עמוק בפנים כדור הארץ, היא תישרף בלבה הרותחת ב"פסססססט"שורקני.
אבל לי לא אכפת. הגוש הזה הופך לנקודה קטנה יותר ויותר, נעלם מתחת לרגליי ונבלע בעננים התפוחים. ואני קלילה, כמו נוצה ברוח הרעננה, עטה לכל כיוון שרק אחפוץ, לא ממהרת לנחות על הקרקע ולהתכסה בעלים ולהתחבא.
אני יכולה לחייך עם יותר כוונה. אני יכולה להשוות פחות לעבר ולמי שהיה. אני יכולה להפסיק להתכרכם מול דפים עם מילים דרמטיות. אני יכולה לחשוק באחר. אני יכולה להיות פחות סטוקרית חסרת ישע. אני יכולה אני יכולה אני יכולה!
צילמתי השבוע בקורס תיעוד הצבאי שעשיתי. היא התעופפה סביבי כמו בשורה חדשה ארוכת כנפיים.
שבועיים של ניתוק ועשייה יצירתית בסביבה לא מוכרת ואינטנסיבית ריככה הרבה דברים, ובעיקר את ליבי. סופית, באמת ובתמים, נדמה כי שחררתי את האהבה חסרת הסיכוי והתוכן שהחזקתי בתוכי. היא זלגה ממני, והו, כמה טוב שכך...
(מקווה שמפגשים מקריים ובלתי נמנעים לא יעשו לי סלטה בלב ובבטן, ושאשאר שפויה ופתוחה לאפשרויות חדשות, בדיוק כמו שאני עכשיו. ונאמר אמן!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
