אחת התקופות המדכאות בחיי מתדפקת על דלתי. בומים חזקים, כמו רעמים, קורעים את דלת העץ, עד שהצירים מתחילים לחרוק באופן מדאיג.
פה ושם אנשים שמים לב שאני לא אני. "למה את עצובה?", תוהים. "למה את מסננת בטלפונים והודעות?", כועסים. "מה עובר עלייך?", חוקרים. עונה בגדול שהכל אותו החרא, בליל דברים וכאלה. מהנהנת בעיניים יבשות, ורצה בדילוגים במעלה גרם המדרגות לחדרי, לנעול מהר מאחוריי את הדלת כמו סיוט, ולהתחפר בשמיכת הצמר האפורה שלי. עכשיו מותר לבכות בטירוף מנוזל. לבכות כמו פסיכית עם השתנקויות לא סקסיות כאלה ופרצוף אדום ורטוב.
אני דיי חראית עכשיו. בד"כ אני נושאת בכבוד יחסי את המלנכוליה והדיכאון, בסדר עם כולם. בסבב הנוכחי, החריף להפליא, ממש קשה לי. בא לי לכבות את העולם לעשר דקות, ולשמוע אותו נושם בשקט. אני והעולם ואפס רגשות, ואפס יצרים, ואפס יחסים חברתיים, ואפס משפחה. לשחות במעגלי האפס הלוך ושוב כמו במנוע איטי.
הגרסא הבתולית והכועסת והנואשת כל-כך של רוברט סמית', שגם הוא חף מקשקושים כאן, צובטת לי את האוזניים כבר שבוע. שוב ושוב הוא שר לי על הפחד והדיכאון וההזדקקות המטומטמת שלי לאהבה.
יש ימים שאני קצת מגעילה את עצמי עם כל זה, אבל רוב הזמן אני מעדיפה להניח שאני פסיכית כמו רוב האנשים בעולם.
דברים קטנים כ"כ לגביו עדיין משפיעים עליי בעוצמות לא הגיוניות. ביום הכיפורים האחרון, על אף שדי בטוח כי ראה אותי, הוא לא אמר לי שלום. מחוות שלום שלא קרתה הרגישה כמו בעיטה בבטן ובלב. בחיים לא הרגשתי כאילו אני נבעטת מבפנים. חשבתי שאני אקיא את הלב באותו הערב, פיזית. זמזומי מלנכוליה שהתגנבו למוחי כשבוע לפני, התגברו לצרחות אימים ממצולות הבדידות המשוועת. איזה שבועיים מזעזעים. כל ערב לשוב הביתה, לשחק אותה מול אימא שהכל בסדר, ואז לבכות-לבכות-לבכות-לבכות. פתטית ונוגה.
לא מספיק לי מה שיש סביבי. בצבא הולך עכשיו הכי טוב שאפשר אחרי הקידום האחרון, העמל של השנתיים האחרונות מוערך מאוד. המשפחה שלי אוהבת אותי, אחי מתוק כל-כך, כבר בן 4. נשארתי איתו הרבה לבייביסיטר לאחרונה, ויום אחד, כמו ימים רבים, הייתי חנוקה מדמעות. אז הבטתי לעברו במבט עצוב שלא מבטיח יותר מידי ממרומיי שנות העשרים המוקדמות שלי, והתחלתי לבכות. "פובה מה קרה?", הוא תהה, כזה חמוד. "אני מאוד עצובה. אתה אוהב אותי?".
איכסה עליי. אבל לפחות קיבלתי ממנו נשיקה ילדותית ורטובה כזאת בלחי, ופתאום היה לי קצת יותר טוב.
Walk across the garden
In the footsteps of my shadow
See the lights out
No one's home
In amongst the statues
Stare at nothing in
The garden moves
Can you help me?
Close my eyes
And hold so tightly
Scared of what the morning brings
Waiting for tomorrow
Never comes
Deep inside
The empty feeling
All the night time leaves me
Three imaginary boys
Slipping through the door
Hear my heart beats in the hallway
Echoes
Round and round
Inside my head
Drifting up the stairs
I see the steps behind me
Disappearing
Can you help me?
Close my eyes
And hold so tightly
Scared of what the morning brings
Waiting for tomorrow
Never comes
Deep inside
The empty feeling
All the night time leaves me
Three imaginary boys sing in my
Sleep sweet child
The moon will change your mind
See the cracked reflection
Standing still
Before the bedroom mirror
Over my shoulder
But no one's there
Whispers in the silence
Pressing close behind me
Pressing close behind
Can you help me?
Can you help me?
Can you help me?
וואו. שירים קודרים באנגלית של להקה סמי גותית העתק-הדבק בבלוג. אני מביכה את מהות הקיום של הדבר הזה. רק חסר שאתחיל לספור קלוריות.
מהי אהבה, חברים? נראה לי שההגדרה הכי נכונה עבורי עכשיו זה "גלגל הצלה ללב מנופץ". נראה לי שזה לא כ"כ בריא.
יותר מידי משקעים נודדים לי בבית החזה, ואני צריכה להיטהר, להתנקות. להקיז אותם כמו דם רע ומזוהם של נשיכה קטלנית. לגלות חללים חדשים בלב. הפתרון הקל: לברוח למדבר. הפתרון הקשה: להחליף את הסוויץ' בראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
