רגע לפני שאברך את 2013 בבישום קל וקולות עולצים, ואולי בהתמזמזות רנדומלית עם הזכר הקרוב ביותר לרדיוס שלי, 2012 זו בהחלט שנה ששווה את הסיכומיזציה הזאת. לא נראה לי שאיי פעם ממש סיכמתי שנה, אבל 2012 הייתה בהחלט שונה מכולן. כמו כל שנה. אבל יותר.
ראשית כל, זו השנה שלראשונה התאהבתי.
זה מעולם לא קרה לי, ובטח שלא בצורה כה מטומטמת וחסרת סיכוי. זה היה כואב ודי נורא, אבל גם נעים וכמעט ממסטל באווריריות שבו. אז זה די מרגש, גם בדיעבד. אני כבר לא שם. ואפילו הודתי ברגשותיי ובכעס שבי לבחור שאותו אהבתי, רגע לפני שהוא טס מהארץ לחצי שנה (תאמינו או לא, זה היה ביוזמתו. זה קרה לפני שבועיים, במכתב חד וארוך בפייסבוק. הוא ביקש סליחה, היה מופתע. אני והוא תופסים אחד מהשני, אז אני יודעת שהמילים שלי לא היו לריק, ובסופו של יום הוא הזמין את זה. קשה לתאר במילים את השחרור האדיר שחשתי אחרי שהקאתי עליו את כל מה שאגרתי בתוכי בחצי השנה המייסרת הזאת, ומרחתי אותו בזה במו ידיי. מקווה שהוא יידע ללמוד מזה משהו בעודו מטפס על איזו גבעה שכוחת אל בדרום אמריקה- בעיקר איך להתנהג עם בחורות, ולא להיות חרא אגואיסטי חסר רגישות - מה שהוא בהחלט היה).
חתכתי קשרים כמעט בני עשור מהתיכון, אחרי שהבנתי שלפעמים חברות זה לא לנצח.
אני מאוד אוהבת את החברים שלי. אני יכולה להאזין ללבטים ולחפירות שלהם שעות, במלוא הקשב, כי באמת אכפת לי. אני רוצה שיהיה להם טוב. אני באמת אף פעם לא מקנאת בהם, כי כל דבר טוב שקורה להם באמת ותמים מרגיש כאילו הוא קרה לי עצמי.
לכן, השנה בצעד דיי דרמטי ומנגד לחלוטין מודע לעצמו, שברתי חברות עם מישהי שנחשבה לאחת משתי החברות הכי טובות שלי. זה משוגע לגמרי. כל חיי התנהגתי כמו מוקד חילוץ והצלה למשברים בין חברותיי. אבל לפעמים החיים מלמדים אותי שצריך להרפות. שיש קשרים שבטווח הרחוק לא יהיו בריאים לי. אני לא אהבתי את זה שהיא חירבנה לי במודע או שלא שני קשרים עם בחורים, בעיקר אחרי שבמשך שנה וחצי הייתה לי שממה בתחום, שלא נאמר בדידות מזעזעת, שהיא ידעה עליה. אני לא אהבתי את זה שלמרות ההשקעה הבלתי נדלית מצידי בחברות שלנו, היא העדיפה לנפח מימיקות קטנות שלי, אמרות מבודחות, למשהו אמיתי. להפוך אותי למפלצת של חברה, שלא מעריכה אותה בעליל, כששוב- הייתי לצידה בכל עת. זו השקעה לריק. חברות זה לא דבר חד צדדי, הדבר היחיד שלא. אין לי עוד אנרגיות להוכיח את חפותי, הברורה לעיני כל חוץ מעינייה. היא עשתה טעות מרה.
כל כך ציפיתי שהיא תבקש סליחה ביום הכיפורים הזה... שבאיזשהו שלב תנסה לגשש, לבדוק: מדוע אני לא נפתחת? מדוע התרחקתי?
היא לא עשתה את זה. היא העדיפה להיות יהירה ועיוורת, וזו רק הוכחה נוספת שאני התבגרתי, ואילו היא- לא.
חיפשתי את עצמי במקומות יותר מסוכנים.
היה לי דחף לרוץ, להסתכן, למתוח גבולות. עם בנים, מקצועית, פיזית. לקפוץ מעל לגדר. זה הוביל אותי למקומות מאוד מעניינים- בין אם זה לחטוף אבנים בקלנדיה בעת סיקור יום האדמה, ובין אם זה להתמסר לתשוקותיי. זה היה מעניין, אבל נראה שהדחף הזה עודנו מקנן בי, מבקש שארוץ מהרגיל והצפוי.
כנראה שזה יימשך, אבל בהחלט עם איזו מתינות שהשנה הזאת לימדה אותי.
וב-2013?
מקווה שהכל יישתפר עוד יותר. מקווה שאמצא אהבה אמיתית, ובריאה וטובה, עם מישהו שיחקוק את עצמו על לוח ליבי, ואני על ליבו.
שמשפחתי, חבריי ואני נהיה בריאים יחסית (כי אי אפשר באמת לברוח בווירוס מעצבן כלשהו, ואם כבר- אז יאללה גימלים!).
שאמשיך להשתפר מקצועית, שאצמח גבוה עם כישוריי- העיתונאיים והספרותיים, שקיבלו עדנה מיוחדת השנה.
שחבריי ימשיכו להיות כה נהדרים, ושאני אדע להעריך את זה.
שאשתחרר מצה"ל בסבבה, ושאמצא את עצמי שם בחוץ- אם זה בפסיכומטרי, אם זה בעבודות, אם זה בעבודה מועדפת בקיבוץ (משהו שהתחלתי להתעניין בו לאחרונה), מקצועית (כי בינתיים בא לי להמשיך בתקשורת), או בטיול ארווווך בעולם הגדול (ניו זילנד?).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
