במשקל, לא בדגים. מילים אינן מסריחות, יש להן ניחוח של נצחיות.
אז השתחררתי מצה"ל, בשעה טובה. היה מרגש. אחד הדברים הראשונים שהחלטתי לעשות (מלבד לרבוץ סתם כך בים באמצע השבוע), היה לסדר לעצמי את החיים. פיזית - את החדרים, הארונות, המגירות. ונפשית - למחוק מהפייסבוק אנשים מיותרים או כאלה שפגעו בי לאין שעור, להחליט מה אני רוצה לעשות בקרוב- ולעשות.
זה מכמיר לב, מביך, מטופש, מרגש ומבהיל במידה מסוימת, למצוא בזמן הסידורים את מחברות השירה והסיפורים שלך, איי שם מתחילת גיל 14 ועד כה. מפוזרים על דפי דפדפת מקומטים, מחברות בלויות ונעוצים במחברות מתמטיקה, אספתי אותם לתוך מגירה אחת מסודרת. לפעמים זה לא ייאמן כל הכאב הזה שחשים בגילאים ההם. לא ייאמן כי זה מטופש. אני לא זוכרת שהיה לי כ"כ הרבה שכל וכ"כ הרבה לב. אבל מתברר שהיה.
מה שחמור יותר, זה שנדמה ש"אני" מלפני חמש-שבע שנים מדברת אל "אני" המצולקת היום. שותתת אהבה נכזבת, חלולה מחברים שהיו חלק ממך והפכו את עורם, עם כמה שיערות שיבה בולטות מידי יחסית לבחורנת בת 20 ומשהו, במקום הדמות החייכנית הצעירה, מלאה בכל-כך הרבה תקווה שהייתי אז. ובעצם, על מי אני עובדת? מעולם לא הייתי אדם שמח. תמיד המלנכוליה הסתבכה לי בראש. פשוט אז הדאגות היו צרות יותר, והאשליות שמכרו לנו גדולות יותר. זה הכל.
אל תאמינו בסטוצים.
כמה מוזרה הכמיהה לאהבה. אם יש משהו עקבי בכל הסיפורים, שירים והפוסטים בבלוג שלי, זה שבכולם אני גונחת מבדידות. בכולם אני מספרת על אהבה, מכל צידי פניה. אבל בעיקר- אני מקווה לכזאת.
התנסויות פיזיות חסרות רגש, עוד ועוד קשרים שהתחילו בצלילי תזמורת ונגמרו בקול פקיעה, והאהבה החד צדדית ההיא שסבלתי ממנה להחריד- כולם איכשהו הביאו אותי למצב שפל של חוסר אמונה בדבר הזה, "אהבה". מהי? מי היא? איך מזהים אותה? למה היא לא ביקרה אותי עד היום?
טיפשות.
יש לי איזו מנטרה אופטימית ושמחה כזאת, שהאמנתי בה מכל ליבי והנחלתי אותה לכל חבר או חברה במשבר רומנטי. על פיה, אין דבר כזה "האחת", "האחד". יש "האחדים". כל אדם מתאים לך במידת אחוזים כזאת או אחרת, ויש מגוון גדול של אנשים, ממש מכל רחבי הגלובוס, שמתאימים לך מאוד מאוד. נפשית, מינית, וואטאבר. חוצמהם, יש עוד אנשים שאיתם יש לך סיכוי סביר למצוא אושר. ועל כן - אל ייאוש!
גם עכשיו זה נשמע לי מאוד מאוד הגיוני, אבל משהו בלב שלי נמק. לא מאמינה בכלום, שוחה כמו חרא בביוב. סתמית סתמית סתמית.
הרהרתי היום שוב מי אני. הגעתי למסקנה שאני כנראה לא החברה של קופידון, אבל לאחרונה אני מתחברת לקרוב שלו, דיוניסוס, אל היין וההתהוללות. יאללה. כל אידאת הבת- של- השכן מתמסמסת לה.
וואלה התגעגעתי למקום הזה,
פלורה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora