משהו בחיוך
משהו בחיוך שלה היה מזויף.
אולי הדרך בה חייכה או הניגוד שבצבץ מעיניה הגדולות והשחורות כמערות אין קץ.
או שאולי פשוט הוא לא רצה שזה יקרה לו.
הוא לא ידע מה נפל עליו באותו רגע, איזה בורג השתחרר לו במוח, אבל הוא בכוחותיו האחרונים, קם למרות העייפות והקושי בעקבות שעות של עינויים וכאב,ונפל עלייה, מנשק את השפתיים הכה בשרניות ואכזריות שהיו צבועות באדום, בדם...
הטעם המתכתי של הדם לא הרתיע אותו, הרי כבר לא היה שום דבר בעולם שיוכל איי פעם להפחידו.
אך היה משהו מחוץ לעולם, היה משהו מפחיד באפלה, במקום שהוא זכה להכיר רק בזמן האחרון, והדבר המפחיד היה היא.
היא חייכה את חיוכה הרעב והאכזרי בפעם המי יודע איזו, והביטה בקורבן החדש שלה.
גבר צעיר, נאה ומיואש מאוד. דמו היה טרי וחד, שפעפע באוזניה ורק הגביר את הרעב התמידי שלה לדם. רעב איתו היא חיה דרות על גבי דורות, מאות שנים.
את הקורבן שלה היא תהרוג ולא תגרום לו להתעורר יממה אחרי מותו עם רעב חדש למה שלא הכיר. היא לא תגרום לו לסבול כמו שהיא סבלה, וסובלת. היא לא תהרוס את ישותו כמו שאת שלה הרסו.
הגבר הצעיר התרומם בפתאומיות ונפל עלייה אחרי הכאבים הנוראים שהיא כפתה עליו, מרוב העייפות.
לפני שהיא הספיקה להתנער ממנו בחשש שהוא יעשה ניסיון מטופש שכמובן לא יצליח להרוג אותה,הוא משך את פנייה היפות לנשיקה ארוכה ומלאת מסר.
זו הפעם הראשונה שזה קרה לה מאז היא מתה, וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הפתיע אותה מאז...ומעולם.
שפתיהם השתחררו באיטיות.
"את באמת רוצה לפגוע בי?", הוא שאל בצרידות. היה משהו מאוד נואש ועצוב בפניו המאובקות.
משהו אנושי התפרץ פתאום ממנה- דמעות ועצב. היא קברה את פניה בחזהו, מתייפחת ובוכה על אושר שלא חשה מעולם.
"את רוצה לפגוע בי?, תגידי לי!", הוא קרא והייאוש והתקווה בעיניו האפורות התערבלו.
"לא... באף אחד. אבל אני ערפד!, אני הרוע!, איני יכולה לחיות בלי זה...", ומבול מחודש של דמעות התפרץ ממנה.
"את יכולה- אבל אינך מנסה. אני יכול לעזור לך, אולי יש פתרון!, אולי... במקום לשתות את דמם של בני אדם את יכולה...לשתות את זה של החי!, והם הרי לא נהפכים לערפדים אחרי שאת שותה מעט מהם, אז גם לא תצטרכי להרוג אפילו חייה!", הוא קרא בהתלהבות ועידוד, והתקווה בעיניו רק גברה על הייאוש.
"אתה לא מבין...אתה אנושי, זה מה שאתה, חיי באור, לא פוחד כל הזמן שהסוד האפל שלך יתגלה, שאנשים יתחילו לחשוד או לשאול שאלות מיותרות. כל הזמן אתה חייב לנוע ממקום למקום, בחיפוש אחר דם ושקט, אבל זה לא הולך כך! פשוט לא...", והיא שוב תחבה את פנייה הרטובות בחזהו.
"ששש...", הוא חיבק אותה, מריח את ריח הורדים והדם שנדף ממנה. משהו בזה היה ממכר...חושני.
"אין לך אפילו מושג בת כמה אני. אני נולדתי במאה ה-17 , בצרפת, כן, לקראת סיום תקופתו של נפוליאון. אפשר להגיד שאני בת יותר מכמה מאות שנים. לא השתניתי מאז...שום דבר לא השתנה!. מהרצח אני חייה, מתחושת השיכרון חושים הזו, כשאני פוגעת בניביי בעורק הראשי, איך שהדם מתפרץ אל תוך פי, איך שהדם זולג על שפתיי, איך שאני מוצצת את כוחו של מי שאני נושכת, איך שהעוצמה מתעוררת בי...", מבטה ניצת באור פראי של טורף בהביטה על צווארו.
הוא נירתע ממנה בהפתעה, רואה ניבים קטנים שצומחים במהירות ובולטים מתוך פייה.
לרגע מפחיד הוא ראה שהיא עומדת לתקוף אותו, לשסע את גרונו, אך אז עיניה התבהרו והתרחבו מההפתעה ומההבנה לגבי פעולותיה, ותוך מספר שניות ניביה חזרו למקומם.
"אתה רואה?! עכשיו אתה מבין?!, זה מה שאני, אם רוצה או לא ואין דרך לפתור מה שקיים ולא נפתר, זה לא תרגיל, לעזאזל. אולי...", חיוך מטורף הופיע בפתאומיות על פנייה והיא צחקה פתאום, לא בהומור, צחוק חלול וחד, שנע בין אכזריות, טירוף והשלמה משונה.
"מה-"
"או, כן...זה יכול לפעול", צחוקה גבר,"מדוע לא חשבתי על כך אף פעם?!, זה ממש מטופש מצידי".
"ומה...את מציעה?", הוא שאל בזהירות.
תגיבו לי פליזי על הסיפור המעט מעפן שלי ואני אקדיש בשבילכם סמיילי ביומן שלי(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
