נתחיל בזה שחזרתי מאספת הורים.
בת 7 טורבן כרגיל התמוגגה ממני, בגלל הציונים שלי והנימוסים.
יאי / m\...
טוב, זה באמת היה נחמד איך שהיא הרעיפה עלי טונות של מחמאות.
מי לא אוהב?! (:
טוב, בכל מיקרה, מי שלא יודע או עדיין לא קלט עקב שידורי "החורף" (נגיד) המשובשים-משהו , אז אני מאשקלון- אשקלונית.
יאפ, אני גרה בעיר מפוצצת בפול ערסים מנצנצים (מהשרשראות העלק מאצ'יות שלהם -_-") וכן מלאה בפקצצות ערסיות מגעילות.
אני כאן המיעוט.
תנחמני! ;"(
טוב, בכל מיקרה, לא כולם פה מגעילים, ודווקא יש כאן בזמן האחרון חבר'ה ממש אחלה. חוץ מי זה, לא ככככל הפקאצות הן קקה, יש גם כאלה שנמצאות במצב סביר יותר.
אז, למי שלא מקשיב למורות הרוטטות שומנים לגיאוגרפיה, אשקלון נמצאת קרוב ל....עזה.
איזה כיף לנו =].
כ"כ קרוב לרשות!
כ"כ נחמד!!
כ"כ שקט!!!
משהו!
...אז לא.
ממש לא שקט.
כן, זה לא (טפו טפו טפו) שדרות או משהו, אבל עדיין...
נפלו כמה קסאמים היום בעיר, קרוב לשכונה של סבתי היקרה.
אגב, הקסאם הראשון נפל בביצפר שלי, בחופש הגדול. נכון שזה מרגש? ^.^
נכון?!
בטוח!
הרי זה בכלל לא מפחיד!
רק אישה מתה היום בשדרות מקסאם ולעוד בחור כרתו היום את הרגליים!
זה פשוט מצוין!
זה בסדר שלבטח לא מספרים את זה בעולם....הרי למי אכפת? יהודון יותר, יהודון פחות...באמת!
למה לחסוך?!
זה רק אנשים, אנשים שחושבים, מרגישים, אוהבים, מקווים, חיים...אז יהיה פחות.
לא נורא.
נתגבר.
באמת...אל נא נהיה קטנוניים...הרי ישראל זו מדינת כל יכול! ; אנחנו עשירים, יש לנו המווון נפט, והסברה מצוינת בעולם, מעולם לא סבלנו מאנטישמיות, מעולם לא שילמנו עבור חלקת אדמה קטנה בעולם בדם ובחלב אהובנו- לוחמנו, מעולם לא נפלנו...
מה פתאום.
אנחנו סתם עכשיו מתלוננים על החיים.
הרי מה, אנחנו יהודונים קוטרים ששום דבר לא מספק אותם, לא?
מדוע אנשים לא מבינים את חומרת המצב?
וואו, זה היה כה תמים לשאול..."מדוע"...
אין "מדוע", יש "ככה".
אני מאוד חוששת, איני אסתיר זאת.
קשה לכם אולי להבן, אבל רוח האי וודאות והשינוי חוזרות ומרחפות מעליי, כל פעם כשאימי מטלפנת אליי כדי לשאול אם הכל בסדר, היכן אני...
אימי רוצה לעבור מכאן, אולי למרכז למקומות כמו ראשל"צ או אשדוד, או משהו כזה.
העיקר הרחק מהקסאמים.
אני כ"כ אבודה לפעמים, כשאני חושבת שיש סיכוי לכך שיום אחד אני אסגור את דלת חדרי, ולא אשוב אליו.
ששוב לא אזכה להביט על הים התכול שנשקף מחלוני בצורה כה ציורית.
שלעולם שוב לא אחזור ללמוד בכלא רונסון, בית ספר מצוין למען האמת.
שלעולם לא אשוב לפסוע לאיטי בחברת חברותיי הנפלאות ביציאות יום השישי.
שאפסיק לבקר את סבתי האהובה ואת דיזי, המעורבת המטומטמת והחמודה שלי, מידי סוף יום.
שאפסיק ללכת לקונסרבטוריון המוכר שלי.
שאפסיק לחיות כאן, בין כל אותם האנשים שמעצבים אותי כאדם.
מפחיד אותי לחשוב שאני אעזוב פתאום הכל ואסע.
לא יודעת לאן, אך אסע.
רחוק.
רחוק מחברותיי.
רחוק ממשפחתי הנפלאה.
רחוק מהכלבה שלי.
רחוק מבית ספרי.
רחוק מהחוף והמרינה המקסימים.
רחוק ממני.
רחוק מחיי...
אני לא יודעת מה לחשוב.
אני רק יודעת שאין לי כוח להתחיל הכל מחדש.
פשוט אין.
נ.ב: הפוסט הראשון שפתח את בלוגי היה על קסאמים. אם בא לכם לקרוא, כנסו לארכיון לחודש הכי ראשון, תעברו לדף מס' 3 ותקראו את הפוסט התחתון.
המלצות:
"Souvenir" של Korn. לא מתה עליהם, אבל זה שיר נחמד.
"Demolition Lovers part 1" של My Chemical Romance. שיר עצוב שממש מתאים למצב עכשיו. שיר יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
