דיי!
שונאת!
אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת
אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת
אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת אני שונאת
את זה!
איפה מה שבפנים?
היכן מה שאתם באמת?!
נימאס לי להסביר לכם, נמאס!
וזהו! גם לי ההיגיון הקר נעלם פתאום! אני צורחת עליכם ומקללת את הרגע בקללות ברוסית שאני לעולם לא אומרת כי בעיניי הם הכפשת שפה.
ואתם יודעים מה?
טוב לי.
כיף לי לצרוח על כולכם, במלוא הריאות, חזק...
נמאס לי לחשוש ממה שיחשבו, יגידו, יניחו עליי...
הרי הכבוד שלי! הו כבודי היקר...
זין.
מצדי שזה ילך לעזאזל, הכבוד, הנימוסים, הטיפוח, העקרונות...
הכל.
כי מה? מה אתם חושבים, שאני קטנה וטיפשה שלא מבינה דבר?
הו, אני מוכרחה להודיע לכם, שלצערכם, יש לי יותר מוח מכולכם ביחד ומצידי אתם יכולים ללכת להזדיין בכיף שלכם עם התעודות ההוקרה והתארים שלכם!
כי בעיניין שבינכן, אתן פשוט דפוקות. מטומטמות, סתומות..
בא לי לבעוט לכם בפרצוף.
פשוט ככה.
היום בלילה אני כבר אתבייש בפוסט הזה, אבל כדי שלא אשכח את הרגשות שלי עכשיו, אני מפרסמת הכל.
חיים.
תמצאו כאלה.
ואני?
אני רוצה שכולם יקפצו לי, כמה שיותר למעלה. למעלה עד לוונוס, עד לשמש!
כי לי נימאס מכל אותן החששות הפעוטות למה יחשבו, מה להוכיח בפני כולם, איך לנסח, איך לא לפגוע בשאר, איך לחשוב יותר טוב מהאחרים, איך להשקיע בלימודים עד שהמוח יוצא מהתחת,איך לשמח, איך לחיות...
תלכו כולכם להזדיין, טוב?!
אני רוצה לצאת עכשיו החוצה, אל הליל הדומם ולצרוח, לצרוח!
לצרוח הכל, כל מה שאני שומרת בפנים, כל מה שאני באמת.
פשוט להקיא הכל על האספלט האפרפר כחיי...
אני רוצה ללבוש את הבגדים השחורים ביותר, לעשות את התסרוקת המשוגעת ביותר, ולצאת לטעום דברים שאיני מכירה.
אולי אהבה?
אתם יודעים, מעולם לא אהבתי...
כל בת שאני מכירה התאהבה כבר במישהו, ואולי אף במישהי, ואני...כלום.
אף אחד.
אני פשוט לא מרגישה, או לפחות נראת ככה; צנועה ומנומסת, מתלבשת הכי טוב שאפשר, מקבלת את הציונים הכי טובים, מסתובבת בחברה הנכונה, חושבת נכון, חכמה, יפה, בעלת הישגים לא מבוטלים, נחמדה, דיי מצחיקה...נימאס לי.
רוצה לזרוק הכל לעזאזל, ולהגיד, שדיי.
קרסתי.
מי אני, אלוהים?
אני בסך הכל אדם, ודיי לי בציפיות שלכם, בבעיות שלכם, אני לא פסיכולוג.
אני בסך הכל ילדה!
אני רוצה לצעוק הכלללללללללללללללללללל!!!
ועכשיו, בנוסף לכל אני כ"כ מתגעגעת...דווקא עכשיו בקצה השני של העולם...?
אף אחד לא באמת יבין, אני יודעת.
אני לי רע, ובזה זה מסתכם.
בא לי לשנות הכל , על הצד הרע, ואז לבנות הכל מחדש.
אני רוצה לפתוח במרד.
אני רוצה את מי שאני עכשיו, את המסכה היפיפיה שלי...
אני רוצה לגרום לאותה מסכת השעווה לבעור ולהתקלף מפני.
אותה מסכה מושלמת, או לפחות כמעט כזו, שצבועה בצבעים ססגוניים...
אבל אני יודעת.
זה לא ירד.
כי חלק ממני, הוא שם, על אותו העיטור סביב אחד החורים שנועדו להציץ דרך אותה המסכה הצחה...
העיטור הקטן הזה הוא אני ולא אוכל לברוח ממה שאני אשוב לבנות גם אם אהרוס הכל.
אני רוצה לשמוע מטאל כל הלילה ולהטביע את עצמי בדמעותיי, להטביע הכל, ואז לנשוף בכוח ולעשות סערה.
סערה גדולה, ענקית, כזו שתטביע חופים שלמים.
ואלי גם אותי.
אני בסך הכל ילדה, ילדה עייפה עם מחסן עמוס של רגשות, מחשבות ומכאובים. המחסן הזה נעול.
חזק, על בריח, עם מנעולים, עם סיסמאות.
אני עצמי, שנעלתי אותו כ"כ חזק, כבר לא מצליחה לפתוח אותו.
מי אני?
אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני צריכה שינוי. העולם הזה נראה כ"כ חדגוני לפעמים, כ"כ מעגלי ואין סופי.
כאילו אני הולכת והולכת והולכת....ולא מגיעה לשום מקום.
להיישגים אין ערך לפעמים.
לי אין ערך לפעמים. לפעמים.
אני עייפה וכועסת ומאוד חנוקה.
אני בסך הכל ילדה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora