או במילים אחרות- אני אבודה.
אני מסתכלת סביבי- ולא יודעת על מה אני עומדת. כל דבר שנאחזתי בו מחליק מידיי ואני אפילו לא יודעת אם הדבר התרסק אי שם בתחתית או שעדיין מרחף ואני יכולה לתפוס אותו.
אני לא יודעת מה אני רוצה, מי אני אהיה, מה העתיד שלי צופן בחובו.
טוב, רע..? למי אכפת. אני פשוט לא שלמה עם כלום. לא הישגי, מעשיי, כישרונותיי והתנהגותי. כלום מסתלסל, זה הכל.
אני מסתכלת כל בוקר במראה, באותו פרצוף בהיר העור ופרוע השיער, ולא יודעת למה הוא ייהפך. לא טוב לי עם מה שקורה עכשיו. הביטחון העצמי שלי, איני בטוחה אם אנשים רואים זאת, התדרדר. פעם בטחתי בעצמי יותר, גם בתקופות הרעות. פעם את כל האכזבות שלי הייתי אוספת לשק נזרים, קושרת חזק, והייתי זורקת אותו למטה, לים אולי, ושומעת אותו נופל. הייתי מחייכת. ידעתי מה קרה, וזהו.
ועכשיו?
עכשיו....ובכן, אני לא יודעת מה קורה, קרה, יקרה. תרמיל מלא באי- ודאות נסחב על גבי מידי יום- אני יכולה להבטיח לכם שהוא כבד. מאוד כבד.
לפעמים אני פותחת את אותו התרמיל כדי לבחון מקרוב את אותן הדילמות. הן מתפרצות עליי מבלי שאספיק באמת להגיב או להבין וסוחפים אותי לנחשול ענק אל תוך השגרה היום-יומית אשר מטביעה אותי ואת כל חלומותיי.
חלומותיי? איזה? אני כבר לא יודעת.
היו דברים שהקדשתי להם זמן, ושום דבר עדיין לא צמח. אני רציתי דברים במשך שנים, אבל כלום.
אני רוצה להעמיד את היתרונות וההישגים שלי במעלה הבמה, כדי להרגיש מרחפת...על עננים קשים ובו הזמן רכים כקורסת עור נעימה...לשקוע בהם לאט ובחיוך...
אבל לא.
כלום.
דיי, נמאס!
אין לי אפילו עם מי לדבר על זה! הורי, שקרובים אלי מכל דבר אחר בעולם...גם איתם קשה. הראש שלי- לא שלהם. המחשבה שלי- לא שלהם. וחברים?
בסך הכל כולנו אגואיסטים מעצבנים ומורטי כנפיים בגיל הזה. כן, אולי גם אני, איני מכחישה. אבל אני פשוט לא יכולה לבוא אל חברותיי כמו ג', ר', טל או שי- ג' ו-ר' כבר מזמן התרחקו ממני עד מעבר לאופק ואיני רואה אותנו חוזרות לנהל שיחות מטופשות אל תוך הלילה.
טל ושי...הן החברות הקרובות ביותר אבל...אני לא באמת יכולה ללכת לדבר איתן. יש דברים שמפריעים לי בהן, אולי בהתנהגות שלפעמים אף רומסת אותי עד שלא נשאר ממני שום חלל חיי באותו היום.
הן עסוקות בעצמן, בדיוק כמו שאני עכשיו. אני תוהה אם למישהו באמת אכפת אם רע לי לפעמים. אני לא ממציאה את זה. אני לא מנסה להישמע בלוגרית דכאונית...פשוט רע לי על הנפש הקטנה שלי לפעמים. לפעמים קשה לכם לתאר עד כמה.
חלומותיי? הישגי? מהם?
פרסום 2 סיפורים במעריב לנוער? ציונים גורדי שחקים? מצב חברתי טוב? מה?!
זה לא מספיק לי.
כן, אותם החלומות העתיקים שלי שאני משילה מהם קורי עכביש מהונדסים...אותם אני רוצה בנוסף לכל מה שכבר נכבש על ידי. לכבוש פסגות חדשות.
אבל לחלום הזה אני צריכה אנשים נוספים, שיצעדו ויאמינו איתי...מי? מי כבר ירצה לצאת איתי לקרב אחר פסגה נוספת ברכס ההרים הארוך שלי?!
וכל מה שכבר בסדר...לא בסדר. רעיונות שלי לפרויקטים מסוימים יקטלו מצורה קטלנית- מבלי שאפילו הקוטלים יציעו משהו בעצמם או שיציגו טענות מסודרות ותרבותיות נגד- מבלי לשקול. אתם יודעים מה, ניוטרונים קטנים, תציעו אתם משהו! מה, קשה? הו! מדוע אני רואה עשן מבעד לשיער?! אתם בוערים?!! להוסיף בנזין, סולר, משהו...? אה...אתם פשוט ניסיתם לחשוב...חבל...לא הצלחתם אני רואה...
המלצות: Venus של הלהקה Theatre Of Tragedy.
לילה טוב ומלא בשלווה לכולם...פלורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora