שלום לכולם!
סוף-סוף הגיע החופש- ואני לא מרגישה אותו בכלל. במקום ליהנות מהיותי בת חורין לחודשים הקרובים ממערכת החינוך המרושעת, אני שקועה במקום זה במערכת החינוך של האוניברסיטה עם כל המבחנים המעצבנים. אין לי כוח לכלום, אני רוצה לבלות ובא לי ללכת לים- לעזאזל! לא הייתי בו מאז תחילת החופש! זה כזה עלוב- אני גרה מהים 2 מטר, וגם זה מספר מעוגל.
ועכשיו...לנושא של הפוסט.
פחדים.
חששות.
לבטים.
אני...
בעת האחרונה תוקפים אותי רגשות שלא הכרתי. אני לא יודעת אם לקרא לזה "אהבה", "הידלקות", "חיבה" או מה שזה לא יהיה. אני לא יודעת מה זה- אבל מנחשת.
אני לא נסחפת- צריך הרבה בשביל זה- אבל אני קצת אבודה בתקופה האחרונה. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי וממנו, אני לא יודעת האם אני באמת רוצה...להעביר את הקשר האפלטוני-קורץ-לכיוון-אישי למשהו באמת...אישי. הנושאים האלה של "האהבה" אף פעם לא ממש נגעו בי. חיבבתי אנשים, לא יותר. תמיד היו ויש לי גבולות ומעולם לא היה לי "חבר".
השאלה היא כזאת- "האם הגיעה העת לשבור אותם?" להשתנות? להתבגר? לנסות?
אני פוחדת.
אני פוחדת מההתפתחות של זה, ממה שאחרים יגידו. אני פוחדת להיפגע, אני פוחדת להתנסות, אני פוחדת לגלות שאולי זה רק חד צדדי. ואם הוא בכלל רואה בי רק ידידה? והאם הוא באמת מישהו שאיתו אני ארצה לצאת ולהיות חברה?
כל העניין הזה מוזר בשבילי. ממש.
אנשים רבים התאהבו בי, שברתי לבבות לא בכוונה ואני יודעת את זה- אבל הם התגברו עלי. זה לא קרה מתוך רצון לשחק באנשים או משהו כזה. אני חושבת שהם לא יודעים שאני יודעת את מה שהם עברו כשהבינו שהם רחוקים מידי ממני בעיקר פיזית ויש הרגשית.
ועכשיו, למרבה האירוניה, אני במצבם. אני יודעת שאם ארצה- אוכל לשכוח אותו, אבל הפגישות של כל החבורה שלנו, החברים המשותפים...
אני לא יודעת.
אני באמת לא יודעת.
המלצות:
I can tell + של להקת הפאנק האלמונית בשם saosin. מצאתי אותם באינטרנט לפני חצי שנה או יותר וממש התאהבתי בצליל שלהם.
Sweet Dreams + בקובר של Marilyn Manson. הקובר הכי טוב לשיר העתיק והמעולה הזה.
שיהיה לכם חופש נעים ולשם שינוי ללא לימודים,
פלורקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
