שכחתי. איך שכחתי? ממש כך, שכחתי. עוד לפני ששלחתי את הפוסט הקודם, ב-1 בספטמבר, אחרי מסיבה נחמדת-לא-נחמדת חזרתי הביתה והבטתי על השולחן למקום משכנו של ג'קו אייזנברג- הדג השעיר (כמו ג'קו) והכחול (הוא מעולם לא נהפך לסמל סקס).
דברים ירקרקים צפו במים הזכים לשעבר של האקווריום הקטן, אני מניחה שאלו היו ההפרשות שיצאו מגויותו הכחלחלה.
כן, הוא מת. הוא צף בתנוחה מוזרה מאוד וקפואה, ככה סתם.
לא, חברים, לא בכיתי. זה לא כי אני בנאדם חזק במיוחד. זו גם לא (אולי דווקא קצת כן) ההשלמה המהירה שלי עם העניין. זה פשוט בגלל שלא...התחברתי אליו.
לא באמת אהבתי אותו.
הוא היה אצלי רק חודש- ועקב טיפולי המסור ו"הנכון"- הוא נפטר.
והינה הסיבות לכך:
- האכלתי אותו ביומו הראשון עימי בסלמון מעושן ושמנוני. בטח גרמתי לשלשול.
- התגריתי בו והוצאתי את הערס שבו ^^.
- האקווריום של ג'קו הונך על יד החלון והוא מת כנראה מהצלייה תחת השמש הקופחת, עד כמה שזה אמור להיות עצוב, זה מצחיק.
- שאר הזמן הוא ניסה להפחיד אותי.
- הוא היה בודד ולא טרף אף אחד(וטוב שכך...).
- מהחשיפה הממושכת שלו בשמש הוא קיבל גוונים חומים-אדומים כשל פאקצה בקיץ.
- ליטפתי אותוO.ם
- האהבה שלי לא סיפקה אותו!
טוב, אין לי מה להגיד חוץ מזה שממש רציתי לאכול אותו לפעמים או לבדוק אם הוא יינשך אותי.
הוא היה...סבבה בדרכו.
תרומתו האמיתית לחיי הייתה ברגע השראה לסיפור על דגים.
כעת הוא נימצא איי שם בשקית זבל מפלסטיק שחור, מרקיב.
בואו נאמר קדיש לזכרו.
קדיש.
___________________________
מה חוץ?
הכל בסדר, קצת משעמם, מאוד מעייף. אני מאוד עייפה משום מה ואני כמהה לחופשה כמו טיבטי לשחרור מסין (או לנס טי).
בכל מקרה, אימי רצתה שאני וכל המשפחה (אני, הוריי, סבתי המגניבה והדודה הכוסית שלי) ניסע לאנשהו לנופש נטו- כמו אילת או ים המלח. עד כמה שזה הזוי, כמעט ולא היו מקומות- וחוץ מזה כל הנופשונים יקרים בטירוף ובסופו של דבר יותר משתלם לנפוש בטורקיה או יוון.
אז זהו, אני טסה לטורקיה לכמה ימי נופש קצרים.
יהיה כיף J
בכל מקרה, רציתי לדבר כאן על משהו שמתקשר לחופשה שלי.
אוקיי, כפי ששמתם 3> אני טסה הרבה, ואני לא באה ממש ממשפחה מורעבת.
אז יופי, אני טסה הרבה. מה אכפת לכם?!
זה מעצבן אותי, כל המבטים האלה וה"וואי, איזו מליינית", ו"אימא שלך בטח לא כמו האימא שלי", "עוד הפעם טסה?!". לייתר דיוק, אני יכולה ממש לכעוס על אנשים כאלה.
הורי קורעים ת'תחת שלהם בעבודה מאומצת מול מחשבים ואני רואה אותם שעות בודדות ביום. המשכורת שלהם טובה- ולא סתם כך. אתם צריכים לשמוע מתישהו את הדיונים המתמטיים המתוסבכים שלהם כדי להבין עד כמה הם חבר'ה מלומדים, משקיענים וראויים.
אני שונאת כששופטים אותי או את משפחתי ע"פ הבגדים שעלי או החופשות שלי איתם. החופשות האלה הן דרכי היחידה להכיר אותם באמת, לראות אותם יום שלם לשם שינוי.
אני לא רוצה לקחת עימי שום חברה לשום חופשה משפחתית כי זה פשוט- היא משפחתית. עם כל הכבוד לחברות ולשאר הקטע- יש בשביל זה טיולים מהנוע"ל, וטיולים שנתיים.
אני רוצה את הזמן האיכות שלי איתם.
בכל מקרה, הם לא חבר'ה ממש קמצנים ולכן אנחנו מטיילים הרבה. אני מודה להם על כך מכל הלב. בשבילי הם הרבה יותר מהורים ביולוגיים. הם הפסיכולוגים שלי. הם החברים שלי. הם העמודים החזקים שלי שעליהם אני נשענת בעולם הזה.
לא היה קל תמיד. כשהורי עלו לארץ בעלייה הגדולה בשנות ה-90, הם חסכו כסף על הכל. התכשיט הכי יקר שאימי קנתה לעצמה אז, היה בעלות 15 ₪. זה מדהים שהם הצליחו להתעלות על עצמם כ"כ ולהגיע למצב הנוח- טפו טפו טפו- שבו אנו כיום.
אז תפסיקו עם זה.
אם אתם לא רוצים שאשנא אתכם על כך, תפסיקו להיות שטחיים.
זו לא הבעיה שלי שהוריכם לא יכולים\רוצים\שולחים\מרשים\אוהבים\וואטאבר לנסוע לחו"ל.
זה לא היום הראשון שאני יודעת שאני טסה.
אני פשוט מסתירה זאת, כדי שלא אראה את המבט הקנאי הזה, או הנגעל הזה, או הלא מרוצה שלכם.
מה אני צריכה את זה?
לא עניינכם.
_________________________ ___________________________________
עוד מעט באה השנה החדשה, ואני רוצה לאחל לכל מבקרי הבלוג ולכל חבריי ומשפחתי שנה טובה!
אני מאחלת לכם רק עלייה, מימוש ואושר וכמובן מתיקות קיטשית ואופטימית כל השנה^^
אני באמת אוהבת אתכם...3> =]
המלצות:
שיר:
Presidents of the United States of America הקרועים עם השיר המצחיק Kitty.
ספר- "בני אנאנסי" של ניל גיימן. ספר מצחיק, מלא בפנטזיה ובמצבים קומיים ואנושיים. בטוח כזאת פנטזיה לא קראתם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
