הפכתי לאחות טרייה=]
כן-כן, נולד לי אח קטן ומקסים שעדיין אנחנו קוראים לו צ'יבורשקה (למרות שקשה לי עם זה. יש לו כ"כ הרבה אופי לקטן הזה שהוא חייב שם אמיתי!).
הוא נולד מוקדם מהצפוי, כ-10 ימים לפני המתוכנן והלידה של אימי הייתה קשה למדיי. היא הייתה 12 שעות מורטות עצבים, בהם ישבתי כמו כלבלב זרוק במסדרון של חדר הלידה, דואגת, עייפה וחושבת. חושבת יותר מידי.
בכל מקרה, אימי עדיין בבית החולים עם צ'יבו הכפערע=-]. איזה רופא אדיוט אחד לא עשה לה טוב את האפידורל ולכן אולי היא תשאר קצת יותר זמן מהצפוי. בעסה.
היום הכפערע הקטן התחיל למצוץ מוצץ. דייי! הוא כזה מושע!
יש לו עור רך כמו משי, שיער פלומתי ונעים, הבעות פנים קורעות מצחוק ואופי. לבחור שלי יש אופי! יאיייי!
נולד בתאריך: 9.6.08
שעה: 7:50 בבוקר
מיקום: ביה"ח ברזילי אשקלון
חדר לידה: מס' 4
אחיות: מושיות מקצועיות
רופא מרדים: לוך לא קונבציונאלי
מזל: תאומים. חח, טל מאושרת...
זכר\נקבה: זכר
כפרע או פרה: כפרע ממעלה ראשונה!
בעל: בולבול ומבט חכם
זכה לכינוי: צ'יבורשקה
השם: בטוח משהו עם שויחטXD סתם, משהו בש'. יש הצעות?
יום אחד הוא...: ילמד ללכת ולקלל. כלומר יהפוך לגבר מן המנייןD:"
הברית: בקרוב. אימא...
ירש ממני...: את הרגליים, צבע עור (כניראה) ואצבע רביעית. חח, אני נואשת!
רמת המתיקות: מרקיעה שחקים! מפוצצת פלנטות! מלבינה חורים שחורים!
במילה אחת שתיים או שלוש: אחי. שלמות. חמודדדדדדדדדדדדד!
בקרוב אעלה תמונות ואעשה פוסט סגידה מסודר=]
יצא שכמעט יומיים לא ישנתי, ואין לי מושג מדוע איני קורסת ברגע זה ממש לתוך המיטה הפתיינית פושקת הכריות. אין לי מושג.
הגעתי למצב שהצלחתי להירדם על כיסא בית חולימי טיפוסי (כלומר באיקאה הוא היה מתבטל עוד בתהליך התיכון). ביום חמישי יש מבחן האחרון בהחלט השנה במתמטיקה וביום ראשון מתכונת בלשון. איזה עיתוי מלבב...
אני עייפה, וכשאני עייפה בשעות מאוחרות אני מתחילה להיות מהורהרת, בודדה ומלנכולית ברמות שלא ייאמנו. דווקא עכשיו, חוץ מלהתמכד בלידה ובאחי הטרי-טרי, עולות לי מחשבות עכורות שמעבירות זרמים לא נעימים בלב.
אני חשה בבדידות. לא, ברוב הבחינות החברתיות אצלי הכל מזוויע בקטנה עד מצוין בריבוע, אבל משהו אחר קורה לי, ואיני מסוגלת להצביע על דבר נקודתי...
אני צמאה לאנשים חדשים שייעריכו אותי, מישהו מרענן. מישהו שיהיה לי נוח להיות טיפשה, מבולגנת ומגושמת איתו. מישהו שכבר לא אצטרך להרשים.
כל הזמן צריך להרשים אנשים.
כמה שזה נמאס...
להתנצל, להישמר, לחייך גם כשלא נעים, לצחוק בקולי קולות, לבעוט בעקרונות, לחשמל את המחשבות, להטות את האמת... כמה אפשר? אי אפשר.
האוויר במוח הזדהם. אני צריכה ניקוי ראש.
אני נפגעת מאנשים לא מיידית. כמעט ואף פעם לא. אני נפגעת מאנשים בגלים- הכאב מגיע רק אחרי שבועות אחרי שבתת מודע המידע התעכל והתעכל עד שמיצי העיכול התחילו לעכל את עצמם ואת המוח- ואז זה כואב.
אז לי עכשיו כואב.
פתאום נוצר בי ייצר שינאה ומרדנות- בא לי לדפוק אנשים. לגרום להם להרגיש רע. לנצל אותם עד תום, לשחק בהם בחן ואז לזרוק אותם קיבינימט, ולהמשיך הלאה.
קצת כמו להיות אלמנה שחורה. הן מכוערות, האלמנות השחורות. אבל כניראה שזו תגובתי לכאב.
מצחיק שבסוף זה לא יקרה. ייצר הטוב, האכפתיות האנושית המובנת, תכסה על כל התשוקה שבפגיעה, הסיפוק שבצייד מוצלח.
מעניין אם אוכל להיות טובה בלהיות רעה.
מעניין אם בכלל אצליח לפלוט מתוכי את הכאב, או את השינאה, או התשוקה שבשינוי, החוצה.
לפעמים בא לי לכבות את עצמי.
טוב לי ורע לי.
אימא שלי הייתה יותר בכיוון של המכות...חח.
מזל טוב לנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora