| 6/2008
 הכל מואר
בעצם לא הכל. רק חלקים-חלקים.
החלק המואר-
האח המקסים שלי שזכה לשם הגבר-גבר שון, הספרייה הנהדרת שרק מחכה שאוכל אותה בעיניי (10 ספרים חדשים במחיר מצחיק מצומת ספרים! 10!!!), העובדה שהחופש מרמז באלגנטיות על בואו, שוב, האח החמוד שלי שבשבילו אני על תקן אסלה (נשבעת.), השיעורים שמתבטלים על ימין והשמאל, היחסים שלי עם החברים שלי וסיום תקופת המבחנים המלחיצים (ביניהם מתמטיקה שעבר טוב להפליא - פעם הראשונה השנה שסיימתי אשכרה את כללללל המבחן, חח).
החלק החשוך-
הבגרויות שמתחילות בקרוב, המתכונת בלשון שעברה גרוע, העייפות שלי, המלנכוליה שנהייתה ממש חברה שלי (אל תספרו לה, אבל אני לא מתה עליה. היא הרחיקה ממני חברת אמת, את האושר ואת אחותה, שלווה), וכמובן המחשבות הלא נעימות שלא השתנו מי-יודע מה מהפוסט הקודם (הם גם הכירו ביני לבין מלנכוליה).
מוזר לי. הכל מוזר לי. כשאני מסתכלת על השנה הזו ממבט לאחור- זו השנה המוזרה ביותר בחיי. הכל שונה, חדש, בתולי. לרוב הדברים מתברר שהייתי דיי מוכנה, והיו כאלה שלא ממש.
העולם משתנה, ואיני יודעת אם גם אני עימו.
קורה לכם בבוקר שאתם מסתכלים על המראה ונמאס לכם?
"דיייי!!!",אתם רוצים לצרוח, "נמאס לי לראות את הפרצוף הטיפשי הזה, עם העיניים המטושטשות האלה, עם העור הזה, את השיער הזה, את האף הזה, את הכל...", ואז אתם משתיקים את כל המחשבות עם מברשת שיניים נוטפת מ'קולגייט' בפה.
כמו מחסום פה, העיקר שהמחשבות לא יצאו.
זה קורה לי כל כמה זמן, בזמן האחרון. כניראה שה'קולגייט' שלי כבר לא מספיק יעיל אם כתבתי את המחשבות האלה פה.
בא לי לאבד את עצמי לרגע,אבל רק לרגע, אולי לשעה.
אני שונאת כשאני לא בשליטה.
למה כל הפוסטים שלי כ"כ מהורהרים?
כשאנשים מבוגרים ממני יסתכלו על הבלוג שלי, אני כמעט בטוחה שיצחקו. "נערה טיפשה ומתלהבת שמנסה לכתוב 'עמוק'. אפילו לא בת 16".
בא לי להיות טיפשה ולכתוב טיפש. "הפוסט הרוסי" היה נסיון כזה. מאז... אני כותבת בכוח ובעיקר לעיתון ביה"ס שלא זז במיוחד עם כל האנשים שלא שולחים כתבות בזמן. כוסעימשלה'ם.
אני צוחקת ומדברת כ"כ חזק. בקולי קולות. בדיחות וצחיקות על ימין ועל שמאל. ממש הנאה איתי, צחוק מתגלגל.
בשבילי זו רק הסחת דעת.
אחד הדברים הטובים שקרו לי בכל זאת בשבוע האחרון היה הספר שקראתי "הכול מואר" של ג'ונתן ספרן פויר (מכאן כותרת הפוסט).
זה באמת אחד הספרים הטובים שקראתי. מפתיע שסופר כ"כ טוב רק בן עשרים ומשהו. הכתיבה שלו, מבנה הסיפור, הסיפור עצמו וצבעוניות השפה והדמויות הופכות את הספר לחוויה מדפים. סאטירה פוסט מודרנית גאונית- זה מה שזה.
הערבוב בין ה"אמרקניזציה", ההומור היהודי, ההומור הכללי, סיפורי שואה, סיפורי שטעטל יהודיים, העצב הכרוני והצחוק- כולם עושים את הספר לממתק חמוץ מתוק שרוצים רק לאכול ולבלוע כשלפתע, ללא התרעה- הוא נגמר.
ספר גאוני. לכו לקרוא, תצחקו קצת, תבכו קצת=]
בזז בזז המחנכת שלי לקחה את הכיתה שלנו להצגה, אחת בשם "המצליחים". בואו נקרא להם ה"לוזרים בריבוע".
זו כניראה אחת הקומדיות-מחזותמר-בכאילו מהגרועות שהייתי בהם, והייתי בהרבה.
היו כמה פאנצ'ים, מודה, אבל התסריטאי כניראה חולה איידס, אם זו העלילה הסופית שהוא עשה.
חבל, אם הם היו מתכננים את זה יותר טוב, הם היו יכולים לקבל משהו שהוא כמו "המפיקים"(מה שלא היה קורה מילא). העלילה כ"כ הסתבכה בעצמה, המסר הלך כ"כ לאיבוד ושיר הסיום היה כ"כ חולה אלצהיימר שלא נותר לנו דבר מלבד לצחוק בקולי קולות ולעשות פאנצ'ים בעצמנו, איי שם ביציע הריק מקהל חוץ מכיתתנו ומזוג אחד או שניים של קשישים.
שיר הסיום כלל את ה"פואנטה" (המממ?) לפיה; "לכל אחד יש ציפור בלב והיא זונה". בזז בזז, כמה חינוכי!
מאז לציפור הבולבול ולפרחת המדבר יש משמעות עבורנו :P.
מצחיקות הערב:
אני: "חן, יש לך מסטיק?"
חן\שי:" לא."
אני :"וזין?"
חן\שי: "לא".
אני: "חבל, דווקא רציתי משהו בפה...".
XD XD. למה אמרתי את זה!? חחחחח! כמה צחקנו, וזה שוב בגלל 723987 נושאים שהיו אצלי על קצה הלשון.
מחוויותיה של חן\שי בגן החיות, בזמן משחק ארצעיר עם יותם:
יותם: "אללללללללללללללללף!"
חן: "סטופ!"
יותם: "זין! איזה איבר יש בזין?"
חן: "הממ... זנב? D:""
לעאזל, יש לנו יותר מידי בדיחות זין. זה לא מהוגן :P!
כתבתי טיפשי! כתבתי טיפשי!!!
בדיחות זין זה טיפשי!!!!!! D:"
המלצות (כי מזמן לא היו כאלה):
Dirty Harry של Gorillaz המגניבים והמפורקים.
American Boy של Estelle ו- Kanye West. לדעתי אחת שירי הפופ-ר.נ.בי הטובים שיצאו לאחרונה. לא מתלהם, יפה.
המכשפות- עד העונג הבא.
הן גדולות!
פוסט הבא מבטיחה פוסט תמונות של אחי המושי!
אני פשוט צריכה להקטין אותן, וממממממש אין לי כוח.
עוד חודש יומולדת.
שבוע טוב לכולם, גם לי
פלורה הבודדה- בערך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora