| 7/2008
בבית, בקבר.
והבנים שבו לגבולם.
מתים, בארונות.
זה היה צפוי, זה היה כמעט שקוף. עוד ברגע החטיפה החיילים היו פצועים והייתה הערכה שהם נזקקו לשירות כירורגי דחוף ומוסמך, כזה שבשטח רוב הסיכויים לא יכול היה להתבצע.
ובכל זאת, הייתה בי תיקווה. כל-כך קיוויתי שכל הערכות המודיעין שלנו כוזבות, שנסראללה דאג להם- ולא מתוך אנושיות אלא מתוך אינטרסים לפחות, שהדמעות של קרנית ושל ההורים של החיילים היו לשווא ושהם עוד יחייכו אליהם- אך לא- הכל היה באמת חסר חשיבות. הם לבטח היו כבר מתים לפחות שנה, אם לא מתחילת המלחמה. אם העולם הבא קיים, אולי הם מביטים עליינו, על האולמרט הקטן, על עם ישראל שתמך, ששכח וששוב פעם ניזכר, על ההורים שלהם שהולכים לישון כל ערב עם הידיעה שהבנים שלהם נירדמים או מתים על אדמה זרה, על הנשים שנרדמות ליד כר קרה, על המקום הקטן הזה, ישראל, שבקושי אפשר לראות במפה ובכל זאת, כמה הם הקריבו בשביל הרצועה הקצרה הזו...
והיום, היום בבוקר הסיפור הזה נסגר.
בארונות כמו בתוך מיטה, הם שבו לביתם. עם כניסתם ארצה, כל התיקוות נחרצו, כל הסבתות התעלפו וכל אחד הבין שהסיפור הזה סגור. כל מה שחיינו עליו כל הזמן הזה היה התיקווה. עכשיו, כשהכל ברור וחד בצורה מחרידה, התיקווה מתה גם היא.
האם היה שווה להחזיר לזרועותיו של נסראללה את סמיר קונטאר, הבנאדם שלא חשש לחצות ימים כדי לרצוח כמעט משפחה שלמה, לפצח ילדה בת 4?
אני מניחה שכן.
אם העיסקה לא הייתה מתבצעת, היינו נשארים אם שאלות "מה אם...?". זו כניראה השאלה הכי קשה שיכול לשאול את עצמו אזרח ובטח שגם הממשלה. "מה אם הם מתו בגללנו?", "מה אם הם עדיין חיים?", "מה אם טעינו?"...
שאלת "מה אם טעינו?" עכשיו כן רלוונטית, בגלל קונטאר, אבל אתם יודעים מה? לפחות שאר השאלות נחסכו ברובן מאיתנו. עכשיו הכל ברור, וזה חשוב.
קונטאר, עם כל אכזריותו הנוראית, כבר יושב בכלא 30 שנה. אני כמעט בטוחה שהוא לא יחזור שוב לפעילות טרוריסטית חבלנית. היום קראתי בעיתון שהוא יהפוך לגיבור שם ויעסוק בהסברת חיזבאללה. "הרוצח המסביר". משעשע בצורה אירונית.
בנוסף, כל חייל זכאי לחזור למדינתו. אני משרת מדינה- ועל כן מדינה מחוייבת לשרת אותי. או לפחות להחזיר אותי הביתה, בכל מצב שהוא, חיי או מת. כל-כך קיוותי שהם יחזרו חיים...
אבל הם חזרו מתו. עכשיו יקומו לבטח 390306350 וועדות חדשות שיחקרו את מה שקרה, עיתונאים אמיצים יחצו גבולות וינחיתו עלינו כתבות בומבסטיות באורך של 8 עמודים ב"7 ימים" ויטענו לממצאים מצמררים. כל פרשה נגמרת ככה וממשיכה בדרך זו. ינוגנו שירים, יכתבו ספרים, יטענו דעות.
הכל יחזור לעצמו ורק החיילים ישארו בארונות הקבורה, מביטים מעליינו מלמעלה ותוהים למה כל זה... בשבילם כבר דבר לא משנה, שמם התווסף סך-הכל לרשימה המכובדת של המתים האמיצים, של האנשים שארצם אכלה את יושבייה, אותם.
בתאבון, אך מי יהיה הבא בתור?
שליט, אנחנו חייבים להציל אותו. הוא באמת שבוי שיש לי ולעוד מקורות בממשלה אמונה וידיעה שהוא בחיים, לא רק אמונה עיוורת שעכשיו, כשנילקחה ממני, אני יושבת עם ריקנות מוזרה. כמה נוראה התיקווה וכמה נורא בלעדייה!
בואו נכה בברזל בעודהו חם, בואו נממש את התיקווה כשיש עדיין עילה לחייה, בואו נציל את שליט!
עם ישראל כבר ראה מספיק מתים בשנתיים האחרונות. אנחנו זקוקים לחיים, לאנשים שהתגברו וניצלו. שליט הוא האופציה האפשרית ביותר. רוב הסיכויים שרון ארד מת עוד ב-88' על פי דוח של החיזבללה, כך ש... רוב הסיכויים שהוא יוכרז כחלל, לצערי.
איך אפשר לדרוש מבני 18 שכל החיים עוד לפניהם ללכת למסור את חייהם תמורת שבי, מוות ושכול? אי אפשר. המדינה חייבת להציל את שליט, הן כדי להילחם בהשתמטות והן כדי להחזיר את האמונה בצה"ל, בישראל.
עכשיו המושכות בידיי ממשלה. זה כישלון. גם לנו יש מושכות, אז בואו נחזיק בהן חזק-חזק, כדי שכל הסוסים ידהרו למטרה אחת, שליט.
אלדד רגב, ז"ל.
אהוד גולדווסר, ז"ל.
הייתי רוצה להאמין בשלום, אבל הוא לא קיים.
יהיה עוד מחיר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora