מחצית החופש עבר-חלף, ורק אני תקועה בשומקום, לא מנצלת את השעות החופשיות שאריר עליהן כבר בספטמבר.
שנה הבאה בגרויות לבביות שוב יפעימו את ליבי בחפרנותם, שוב אחזור הביתה כשמחשיך, שוב אשנא מתמטיקה, ואז אגלה חיבה למקצוע חדש, ואז שוב אשנא משהו או מישהו.
התחלתי להתגעגע לשיגרה הזו לא בגלל ש"ייאי! ביצפר!" אלא בגלל שלפחות בשיגרה כזו אני מנצלת את הזמן ועושה משהו עם עצמי.
ועכשיו? בחיי, אני אפילו לא עובדת! פספסתי את הרכבת לקוקה קולה ווילג'! לא ראיתי את "האביר האפל" עדיין! לא קראתי כמעט ספרים! לא נכנסתי לכושר! לא תפסתי צבע! לא התחלתי את העבודה במתמטיקה ואפילו לא בפילוסופיה! לא הכרתי אף בחור חדש!לא התחלתי את הנובלות\פרוזות שרציתי לכתוב! לא עשיתי כלום כלום כלום!
מה שדווקא כן הספקתי זה ללמוד קצת לבשל, להחליף טיטולים ביעילות ולהכין מטרנה משו-משו. וואו. פשוט תוסיפו לי תגית על המצח "עקרת בית נואשת" וזהו. בעצם אתם יכולים גם לטאטא קצת, זה באמת יעזור.
בקיצור, אני באמת נואשת. החופש לא מתקדם כמו שציפיתי, היומולדת שלי לא היה באמת מהנה מבחינתי, החברים שלי נעלמים מחוץ לעיר וכשהם בעיר מתראים מעט, ואני קבורה כל היום במטלות הבית.
והכי קטע, אני בנאדם הכי פחות ביתי בקטע הזה. לרוב אני זו שמבלגנת את הבית מבלי שנגעתי במשהו, אני זו שאין לה מושג איך להרתיח ביצה במים, זאת שהחדר שלה ניראה כמו אחרי הפצצה מאוד-מאוד קשה על עזה. כזו עם קרנבל של פיח ואיברים כרותים. נכון שהחדר שלי נשמע כמו התפאורה המושלמת לסרט רב תקציב ודם מזויף של טים ברטון? אז זהו, הוא כבר לא. מאז שהתחלתי לסדר דברים חיי הפכו לכ"כ אפרוריים שבא לי לחתוך ווריד או שתיים!
בעצם הכל מהסיבה הקטנה שיש לי אח קטן בבית...
לא, איני חלילה מתלוננת על המתנה בלהיות אחות, זה מדהים ומהנה שאי אפשר לתאר. עם זאת, אני כל היום עוזרת, מחתלת, מכינה מטרנות, עושה כלים, מבשלת ובאופן כללי דוחקת את חיי החברה שלי לתחת הגדול והשעיר של סופר-נני.
זה כ"כ מעייף.
כאילו... כל פעם כשאני חושבת על זה, מתבהר לי יותר ויותר שכשאני אהיה "גדולה", אני חייבת למצוא עבודה עם הכנסה גדולה כדי שאוכל להרשות לעצמי מנקה בבית.
מצידי שתהיה אפילו תאילנדית שאוכלת כלבים מתובלים בקמצוץ תיקנים צלויים, העיקר שאוכל לקרוע את התחת במשהו שאוהב בלי יסוריי מצפון מהחלון המאובק שלי ומהפרורים בפינות הבית.
ובכל זאת, אני מתה על אחי. למרות שהוא מייבב כל היום, מעיר אותי בבקרים, נותן לי את העונג לחוות בתהליך הקטאבוליזם שלו דרך הטיטול הריחני, משתין עליי ותוקע גרפסים, אני אוהבת אותו.
יש לי הרגשה כאילו אני מכירה אותו מהחיים הקודמים שלי. כאילו כבר הכרתי את האדם המתוק הזה פעם. זה ממש כיף כשהוא מחייך אליי, כשהוא מביט בי במבט הסקרן-סוגד שלו שניבט מהעיינים האפורות המטריפות שלו.
זה פשוט כיף לראות את הפרצופים המצחיקים שהוא עושה, לחזות בהתפתחות שלו, לרחוץ אותו בערבים ולראות אותו מתמסטל מהמים. זה כיף.
אבל זה לא כיף לחפש בכל הבית מוצצים.
ולעשות מטרנה.
ולעשות כלים ואת שאר עבודות הבית. וכל זה, איך לומר, בא בעסקת חבילה עם אישיות חדשה וטרייה בבית.
ולפעמים אני חושבת שזה אנוכי להתלונן, אבל היי, אני לא עושה את זה בפומבי ואני עושה כל מה שמבקשים, אבל אתם יודעים מה? אם הייתי רוצה להיות תאילנדית הייתי נולדת בתאילנד, לא כאן (פסס, אני מעדכן מהפיליפינים!).
טוב, ברגע זה ממש אני מתכוננת לברוח מהגיהנום-חומרי-ניקוי הזה, בית, ולצאת לפחות עם כמה חברים לשומקום.
אז... כאן נגמר הפוסט החסר פואנטה הזה שרובכם לא תאהבו:).
פוסט הבא פוסט יומולדת מסודר, מבטיחה.
המלצות:
Boat On The River של STXY העתיקים משנות ה-70. שיר מקסים שאפילו מצאתי על פי שמיעה על הפסנתר:)
ניתראה בפוסט שווה לשם שינוי הבא,
שלכם פלורה המטולקת (מהמילה טלק!:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
