כולם עכשיו בקטע של סיכומי חופש מרטיטי נפש ונוצות ואני אוכל לסכם אותו פחות או יותר במילה אחת ובכך לסיים את הפוסט:
חרא.
קצת יותר בפירוט?
חרא בריבוע.
ובחפירה מתמשכת לה אתם רגילים?
תמשיכו לקרוא, אם אתם מזוכיסטים אנונימיים.
הקיץ הזה צפן לי הרבה תיקוות, בהכל. מצד אחד חלמתי על מסיבת יומולדת כיפית ושמחה כמו שהייתה לי בשנה שעברה, מצד שלישי השתוקקתי לצפות ולעזור בהתפתחותו של אחי העולל, מצד שלישי לצאת עם חברים ולהכיר אנשים חדשים, מצד רביעי לנסוע לקוקה קולה וויליג', מצד חמישי לראות סרטים שווים בקולנוע, מצד שישי להתחיל לכתוב נובלות, בקיצור...
חופש מהנה ופורה מכל הבחינות, ולאו לדווקא המיניות, חח.
ומה עכשיו, בסיכומיידה?
עכשיו ברגע זה אני מנסה לא לפרוץ בצווחות תסכול ובדמעות כבדוּת ולכן אני מנסה לכתוב בצורה משעשעת, כדי שלא תראו עד כמה חרא לי עכשיו. וחרא לי.
לא תקועה לי גולה מוצקה בגרון, בכלל לא, תקועה לי חרא בגרון, כזאת מוצקה וגדולה כמו של סיני שאכל יותר מידי אורז.
אז מה, שעשעתי אתכם? אני לא נשמעת דיכי מידי?
יופי. כי דיכאון זה לגמרי אאוט ורק אני עדיין תקועה בעידן בו ללבוש מכנסי פדלפון נחשב לאפשרי.
אז כן, אני מדוכאת. מאוד מדוכאת. אני שונאת כשדברים שאני מתכננת, ובונה, ומודדת, ומסדרת בסוף מתפרקים לנגד עיניי כמו בניין קלפים שברירי. אתם מכירים את ההרגשה? רוב הסיכויים שכן.
אבל מה אם ההרגשה הזאת, ההחמצה החמוצה חוזרת על עצמה כמעט כל שבוע בחופש, אם לא יותר?
ומה שהכי מתסכל זה שכניראה אף אחד לא יעניק לך סוכריות חינם כדי להעביר את החמיצות. "רוצה סוכרייה? תני משהו בתמורה. יש לך אפשרות לשקר לנו עוד פעם, ללקק לנו את האגו, לדגדג לנו את הבית-שחי או לתת לעוברי אורח שעירים שירותי מין בתל ברוך".
ומה אני מבקשת, קצת אכפתיות, חום?
יותר מכל החופש הזה יזכר לי כחופש בודד להחריד, בנוסף להיותו ריקני כמו המוח של המשתתפות ב"היפה והחנון". זה מעניין שההרגשה המרה מתפרצת לי דווקא עכשיו, כשכל החרא נגמר. רוב החופש ניסיתי להישאר אופטימית ובאמת הייתי כזאת, ועכשיו קשה להיות אופטימית אפילו לימים האחרונים של החופש, שלא לדבר לשנה החדשה והמפחידה שמצפה לי איי שם בבית הכלא\ בית הספר.
פשוט יש לי ימים שלמים שבהם אני מרגישה שהאדם היחיד שאוהב אותי ללא תמורה זה אחי, וגם זה רק בגלל שהוא עדיין קטן ותמים ולא יודע לשקר. בחיי, אני אוהבת תינוקות כ"כ הרבה בגלל התמימות. הם כנים וזה כל כך יפה...
אני חושבת שמה שמתבל את העניין בחריפות שורפת זה הגעגועים. אני מניחה שזה בחלקו העניין. ג-ע-ג-ו-ע-י-ם. 'סעמק איתם.
ממתי אני מתגעגעת? ממתי?! מעכשיו. הכל משנה הכל, והשנה היה לי הרבה מ"הכל".
לפתע כולם מצלצלים. כולם זה יותם וטל ואימא שבאה לשאול אותי כל 5 דקות האם אני חייה. "אימא אני זומבי ואני רוצה את המוח שלך, גרעהעהעהעה!", אני מנסה לצעוק אבל כל מה שנפלט ממני זו ייבבה עלובה ובכיינית.
אני כל כך מטומטמת לפעמים. בוכה מצרות של עשירים כילדת אימו-הפוני-והאגדה. כן, כמובן שאני מדברת על הפוני האגדי הוורוד שהיה פעם לבארביות כחיית מחמד ושיכול היה לדבר ואפשר היה לסרק אותו. כמובן. ממש פאריז והצ'אוואות שלה.
בכל מקרה, אני דוגלת ברעיון לפיו אני יכולה להיות מטומטמת. אולי יותר בכיוון של אנוכית. אבל אז אני מבינה שזו התמצית שלנו, להיות אנוכיים. אתם יודעים למה אתם חיים במאה ה-21 ובוהים בפרצופים מדושנים במסך המחשב? כי אבות אבותכם היו אנוכיים. כי אבות אבותכם הביאו את הבשר שהם צדו קודם כל למערה שלהם ושל המשפחה שלהם ורק אחר כך הם אולי התחלקו בו. כי אבות אבותיכם פרשו את קרומי החום והאהבה שהסתכמו במילות "צ'ונגה בונגה! הו-הו!" אינטלגנטיות רק על אלה שעזרו להם בציד, על הנשים שעמדו לספק את יצריהם ולהמשיך את שרשרת הדי.נ.איי האנוכית שלהם, וכמובן צאציהם האגואיסטים.
כך שאין שום דבר רע באנוכיות, בסופו של דבר. אז תודה, אני בסדר, אני רק בהתקף אנוכיות בלתי נשלט.
לא, אל תזמינו רופא, תודה.
כרגע טל התקשרה ועשתה דבר מתוק- הזמינה אותי לישון אצלה. בנוסף לזה אימי באה לעודד את רוחי ובאיזשהו אופן הרגשתי שמניחים לי על הלב כף גדושה בשמנת מתוקה. זה החום שהייתי צריכה? כניראה.
אבל אני צריכה עוד משהו או מישהו. וכן, אני מספיק אנוכית ובטוחה בעצמי (עד כמה שיש לי עכשיו את "עצמי") כדי להודות בכך.
ובכל זאת, מאז תחילת כתיבת הפוסט ועד עכשיו הספקתי להיות מתוסכלת->ממורמרת->היסטרית->בכיינית->רגועה-עם-עיניים-נפוחות->שלווה ולא מסוכנת לסביבה.
אני אנסה להישאר במצב הלא ברוטאלי כמה שיותר וכניראה אלך לפנק את עצמי בטראשיות טלויזיונית.
החופש נגמר, זהו. חייבים לנצל כל נשימה, כל דקה אפילו אם זה על VOD.
יום ראשון ת"א, אני מניחה שזה יעשה כבר את הפאן שלו:).
בנימה מרירה-אופטימית זו (נימה או לייתר דיוק פוסט שאף אחד לא הבין), אני אסיים את הפוסט. שוב פעם לא עשיתי פוסט מומולדת וגם לא פוסט "מחנה הנהגה 2008" שהיה לי מהנוע"ל. היה נסבל אגב, חח:).
טוב, בכל מקרה, אולי מחר אוסיף תמונות יומולדת ותמונות מהמחנה בעריכה או בפוסט חדש. הגיע הזמן, לא?
המלצות:
Volcano של Beck. שיר שקט וסוחף ששלחו לי באייסי. הוא נחרש אצלי בפלייליסט.
Ruby הגרובי של Kaiser Chiefs האינדיים המעגניבים.
Leave It Alone של Operator Please שהייתי מגדירה כפופ אלטרנטיבי או משהו מתחכם כזה. בא לכם לקפצץ? תורידו אותו.
Drowning הטראגי של Stereophonics.
אני מניחה שאני אדם שנוטה להגזים- אדם מלנכולי וטראגי. עם זאת אל תטעו לחשוב שיש רגע ולו יחיד בו אני מאבדת הערכה כלפי אנשים החשובים לי. אני יכולה לכעוס, להיות עצבנית או סתם עצובה, אבל רוב האנשים שסביבי כבר הוכיחו את עצמם וקיבלו "הצטיינות" אצלי.על כן... תודה לאלה שאכפת, אפילו קצת.
אייאי, איזו תמונה ישנה.
עד כאן אורבואר,
F L O R A
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
