במשקל, לא בדגים. מילים אינן מסריחות, יש להן ניחוח של נצחיות.
אז השתחררתי מצה"ל, בשעה טובה. היה מרגש. אחד הדברים הראשונים שהחלטתי לעשות (מלבד לרבוץ סתם כך בים באמצע השבוע), היה לסדר לעצמי את החיים. פיזית - את החדרים, הארונות, המגירות. ונפשית - למחוק מהפייסבוק אנשים מיותרים או כאלה שפגעו בי לאין שעור, להחליט מה אני רוצה לעשות בקרוב- ולעשות.
זה מכמיר לב, מביך, מטופש, מרגש ומבהיל במידה מסוימת, למצוא בזמן הסידורים את מחברות השירה והסיפורים שלך, איי שם מתחילת גיל 14 ועד כה. מפוזרים על דפי דפדפת מקומטים, מחברות בלויות ונעוצים במחברות מתמטיקה, אספתי אותם לתוך מגירה אחת מסודרת. לפעמים זה לא ייאמן כל הכאב הזה שחשים בגילאים ההם. לא ייאמן כי זה מטופש. אני לא זוכרת שהיה לי כ"כ הרבה שכל וכ"כ הרבה לב. אבל מתברר שהיה. מה שחמור יותר, זה שנדמה ש"אני" מלפני חמש-שבע שנים מדברת אל "אני" המצולקת היום. שותתת אהבה נכזבת, חלולה מחברים שהיו חלק ממך והפכו את עורם, עם כמה שיערות שיבה בולטות מידי יחסית לבחורנת בת 20 ומשהו, במקום הדמות החייכנית הצעירה, מלאה בכל-כך הרבה תקווה שהייתי אז. ובעצם, על מי אני עובדת? מעולם לא הייתי אדם שמח. תמיד המלנכוליה הסתבכה לי בראש. פשוט אז הדאגות היו צרות יותר, והאשליות שמכרו לנו גדולות יותר. זה הכל.
אל תאמינו בסטוצים.
כמה מוזרה הכמיהה לאהבה. אם יש משהו עקבי בכל הסיפורים, שירים והפוסטים בבלוג שלי, זה שבכולם אני גונחת מבדידות. בכולם אני מספרת על אהבה, מכל צידי פניה. אבל בעיקר- אני מקווה לכזאת.
התנסויות פיזיות חסרות רגש, עוד ועוד קשרים שהתחילו בצלילי תזמורת ונגמרו בקול פקיעה, והאהבה החד צדדית ההיא שסבלתי ממנה להחריד- כולם איכשהו הביאו אותי למצב שפל של חוסר אמונה בדבר הזה, "אהבה". מהי? מי היא? איך מזהים אותה? למה היא לא ביקרה אותי עד היום? טיפשות.
יש לי איזו מנטרה אופטימית ושמחה כזאת, שהאמנתי בה מכל ליבי והנחלתי אותה לכל חבר או חברה במשבר רומנטי. על פיה, אין דבר כזה "האחת", "האחד". יש "האחדים". כל אדם מתאים לך במידת אחוזים כזאת או אחרת, ויש מגוון גדול של אנשים, ממש מכל רחבי הגלובוס, שמתאימים לך מאוד מאוד. נפשית, מינית, וואטאבר. חוצמהם, יש עוד אנשים שאיתם יש לך סיכוי סביר למצוא אושר. ועל כן - אל ייאוש!
גם עכשיו זה נשמע לי מאוד מאוד הגיוני, אבל משהו בלב שלי נמק. לא מאמינה בכלום, שוחה כמו חרא בביוב. סתמית סתמית סתמית.
הרהרתי היום שוב מי אני. הגעתי למסקנה שאני כנראה לא החברה של קופידון, אבל לאחרונה אני מתחברת לקרוב שלו, דיוניסוס, אל היין וההתהוללות. יאללה. כל אידאת הבת- של- השכן מתמסמסת לה.
ומשחררת. מרפה את האחיזה הנואשת בגעגוע לריק, והידיים מתרככות ומתגמשות, והופ- נפלת לתהום הנשייה. הגעגוע, התשוקה, האהבה והרעב מתנגחים זה בזה באוויר, הרוח שורקת סביבם את הרקויאם בקול צרוד. הם מתנגחים שוב ושוב, הולמים זה בזה כמו חמומי מוח, עד שנקרעים ונדבקים והופכים לעיסה אחת גדולה ורירית. מטה מטה מטה, הגוש מתגלגל עוד ועוד על כנפי האוויר החם, מתקרבים לאדמה המרוחקת שתספוג אותם דרך הקרום לאיזה מקום סודי, ושם, עמוק בפנים כדור הארץ, היא תישרף בלבה הרותחת ב"פסססססט"שורקני.
אבל לי לא אכפת. הגוש הזה הופך לנקודה קטנה יותר ויותר, נעלם מתחת לרגליי ונבלע בעננים התפוחים. ואני קלילה, כמו נוצה ברוח הרעננה, עטה לכל כיוון שרק אחפוץ, לא ממהרת לנחות על הקרקע ולהתכסה בעלים ולהתחבא.
אני יכולה לחייך עם יותר כוונה. אני יכולה להשוות פחות לעבר ולמי שהיה. אני יכולה להפסיק להתכרכם מול דפים עם מילים דרמטיות. אני יכולה לחשוק באחר. אני יכולה להיות פחות סטוקרית חסרת ישע. אני יכולה אני יכולה אני יכולה!
צילמתי השבוע בקורס תיעוד הצבאי שעשיתי. היא התעופפה סביבי כמו בשורה חדשה ארוכת כנפיים.
שבועיים של ניתוק ועשייה יצירתית בסביבה לא מוכרת ואינטנסיבית ריככה הרבה דברים, ובעיקר את ליבי. סופית, באמת ובתמים, נדמה כי שחררתי את האהבה חסרת הסיכוי והתוכן שהחזקתי בתוכי. היא זלגה ממני, והו, כמה טוב שכך...
(מקווה שמפגשים מקריים ובלתי נמנעים לא יעשו לי סלטה בלב ובבטן, ושאשאר שפויה ופתוחה לאפשרויות חדשות, בדיוק כמו שאני עכשיו. ונאמר אמן!)
האם אתה חושב עליי? הופך את דמותי הלרוב מחוייכת במחשבותייך, כמו תהייה אם להעמיס שניצל או קציצת בשר בחדר אוכל על מגש דביק. האם אתה מרגיש את המגע שלי על גופך, את נשמתי המהבילה והנמרצת על צווארך או אוזנייך העסיסיות, רגע לפני נשיקה או נשיכה? סתם ככה, תוך כדי נסיעה לאיזה יעד עלום, או במקלחת בסוף היום, כשאתה מסתבן. או לפעמים כשבחורה מתולתלת חולפת על פנייך, אולי אפילו מהסה חיוך דל לכיוונך. האם שיערי כהה או בהיר יותר? היא מזכירה לך אותי?
האם הייתי בכלל מישהי עבורך? אדם מעניין, אישה, נערת חלומות, סטוץ מתמשך, אהבה נכזבת, עוד אחת מהפאב הדרומי, פספוס? מה אני לך?
השאלה הזו קורעת לי כמה נימים עדינים באכזריות לא מעטה, איפשהו שם בבית החזה. אתה לא יודע מה אתה בדיעבד בשבילי. אולי אתה מנחש. או הפוקר פייס שלי מוצלח מספיק, והתמונות המחוייכות באיוולות בפייסבוק, בתוספת פניני שנינות לקלילות, מורחים לך קצת את האגו. אולי מהדקים קצת את האדישות, הופכים אותה למתוחה וברורה יותר.
אבל אתה לא סתם. וכמו שברי סחרוף כתב באחד השירים החביבים עליי פרי יצירתו, כלום זה לא סתם. כאמור כל העניין הזה היה "כלום", או "סמי-כלום", אבל זה לא היה סתם. זה היה הכל, בבאת אחת, בשיא הריגוש.
בא לי שתפתיע אותי, שתשוב כך פתאום לחיי. עם אותו החיוך, ועם אותן הזרועות החזקות, ושהכל פשוט ימשיך לרוץ מהנקודה בה גווענו. שנבלע זה בזרועות זו, נתעדכן במהרה, ונרוץ לאנשהו. לא משנה לאן, לאיזה קשר ועם כמה בגדים. העיקר ביחד.
ואולי פשוט עדיף שתתנדף כבר ממחשבותיי, מכל אונות מוחי וכל חדרי ליבי, שתתפוגג כמו זיכרון חמוץ-מתוק רחוק. מר לי כל-כך. בכלל, ובלעדייך. אז למה שלא תסתלק כבר מהמקום היחיד שבו הקשר הארור הזה ממשיך להתקיים, בתוכי? תוריד לי את מדד המרירות בדם בעשרות מל"ג.
יש ימים ארוכים בהם אני בטוחה שכבר עברתי הלאה. והנה אני רוקדת עם בחור חדש שמחזר אחריי. והנה אני מנסה שוב להחיות קשרים שלא נקשרו. ובכל זאת. לפתע המחשבה עלייך לופטת אותי בעוצמה, כשאני לא מוכנה ומתנשפת בהפתעה המומה, וכל-כך כל-כך מרה. ודווקא אז, באותו הרגע, ישמע השיר הצ'יזי והנורא מכל: love hurts של אינקובס. ולא, באמת שאין לי את זה ביותר פתטי.
מנסה לא להשתקף יותר מידי ליד חבריי המחוייכים, מנסה לא להקרין את דמותך האהובה ואפופת הערגה מעיניי על קיר תמים או על חולצות לבנות של אנשים חסרי דאגות. מנסה מנסה מנסה. ספק מצליחה.
אם רק היית חוזר לחיי, הכל היה נצבע בצבעים רכים יותר, פחות גרוטסקיים. ובינתיים. בינתיים אני קפוצה. רצוצה. חמוצה. מחמיצה. קצוצה. מחוצה. חצוצה. מלאת צרצורים, נלחמת נלחמת נלחמת כשצריך להרפות, וליהנות מהנקודה בה חייך הניחו אותך אחרי עמל רב. ואני? אני חסרת מרגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
