סיפור האהבה המריר- מתוק של מר תשבי
אני לא טיפוס שבוכה, ובכל זאת עיניי התמלאו בלחות מבחילה. אפרת הייתה בשבילי הכל, אהבתי אותה יותר מאשר את עצמי, ועכשיו אני בוהה בה ובו, דבוקים יחד, מתמזמזים. עומר ואיגור תמיד אמרו שבשבילה אני רק סחבת מטבח, אבל תמיד אמרתי שאת אפרת האמיתית והמדהימה הם לא מכירים. כנראה שהם הכירו, אני דווקא לא.
הביטים הלמו בי כמו פטישים, האורות של המועדון המשיכו לרחף ולהתחלף מעליי והאנשים המיוזעים שחייכו, קפצו ושתו המשיכו לסוב סביבי במערבולת של מאווים. הרגשתי בעין הסערה.
גולה קטנה החלה להתגבש בגרוני. ראיתי מספיק להיום. קול קטן צרח בראשי ללכת לאפרת ולשבור ת'אף לבלונדיני שלידה, אבל הוותרנות הפסיבית שאפיינה אותי יותר מכפי שהייתי רוצה, משכה את רגליי מחוץ למועדון ההומה. נמשכתי לאוויר הקר של הארבע לפנות בוקר עם בקבוק בירה חצי ריק ביד, ועם בטן גדושה באכזבה ובכעס.
הלחות הצוננת שעמדה באוויר נגעה בפניי החמות ופתחה את סכרי עיניי. איך היא יכלה...?
דמעות זרמו מעיניי, והגולה בגרון רק גדלה. לפתע חשתי בעייפותי; כמה נמאס לי מהכל וכמה בא לי להירדם ולהיכנע לשינה חסרת חלומות, שבסופה אתעורר לצלילי תופי האפוקליפסה המיוחלת.
'...Boys don't cry ', זמזם קולו של רוברט סמית' בתיבת המוזיקה הריקה בראשי.
אני באמת סחבה.
התחלתי ללכת. הלכתי והלכתי לאן שרגליי הובילו; אולי דקות, אולי שעות. אולי המועדון היה בים, אני לא יודע. המראה של אפרת והבלונדיני המשיך להתגלגל במחשבותיי. רציתי לצרוח, אבל שתקתי.
הריח הפראי של הים הכחול-שחור אפף אותי בשכרות. חלצתי נעליים וצעדתי על החול הקריר אל עבר הים. רחשי הגלים התמזגו עם מחשבותיי הסוערות והתיישבתי מול הים. היה קר.
אני חושב שישבתי כך לפחות חצי שעה- מתחבט אם לחזור ולהכות את הבלונדי ומי יודע, אולי להגיד משהו לא מתפשר לאפרת. אך ישבני נשאר דבוק לחול. סחבה.
בעודי טרוד ומרוט במחשבותיי, הרגשתי צל מעליי. קפצתי בבהלה. "מי אתה?!", פלטתי בהיסטריה שלא הייתה מביישת בן 17 שנעצר כשהוא נוהג ללא רישיון.
"רק אדם אנוכי", חייך גבר גבוה ותמיר שגילו היה מתעתע. עורו השזוף והרענן אמר שהוא בגילו של אבי, בגיל העמידה אולי. מצד שני, זקנו ושיערו הארוכים והכהים זהרו בשיבה המפוזרת, ובהקו בעדינות תחת אור הלבנה. "אני יכול להתיישב? אנשים שבוכים גורמים לי לבטוח בהם. רק בני תמותה באמת בוכים", הוא אמר בקולו שהיה נעים אך צרוד.
"כ-כמובן", מלמלתי והתיישבנו על החול הרך.
שתקנו זמן מה. "למה בכית?", הוא שאל בעודו ממולל את גרגירי החול באצבעותיו שרעדו קלות. הוא היה זקן מהנראה. משום מה הוא הזכיר לי את המורה שלי לתושב"ע מהתיכון.
"קרא לזה אהבה נכזבת", הצעתי במרירות ולגמתי מהבירה המרירה אף יותר.
" הו, אהבה... גם אני חוויתי אחת כזו", הוא חייך חיוך כואב ועייף. "גם היא הייתה נכזבת. וויתרתי בשבילה על כל- כך הרבה דברים... ואת תוצאותיה אני סובל נצח", הוא הביט בעיניים מצועפות לשחקים, והצעתי לו לגימה מהבירה. כל- כך נכון...
הוא החזיר לי את הבקבוק והנחתי אותו בחול, מגדר סביבו חומות קלושות.
"אתה יכול לספר לי. תרגיש הרבה יותר טוב", הוא הציע בעודו מביט לכל הצדדים. החוף היה ריק, וזה מה שהצטרכתי. סחבות רכרוכיות פותחות את הלב בפני הומלסים רומנטיקנים ולא הולכות להילחם עליו.
פרשתי את סיפורי לפניו. המזוקן הנהן בכל המקומות הנכונים, הוא היה מאזין נהדר. להפתעתי לא הזלתי שום דמעה. אחרי שסיימתי את סיפורי המאכזב, שתקנו זמן מה.
"איך קוראים לך?", שאלתי לפתע.
המזוקן הרהר. "קרא לי מר תשבי, אני מעדיף".
"דודו", לחצנו ידיים. ידיו היו חמימות. "אז מה אתה אומר, מה לעשות?"
"לא יודע. מעולם לא אהבתי אישה, אולי חוץ מאימי. הייתה לי אהבה אחרת, אפשר להגיד".
"אבל אהבה היא אהבה. מה היית עושה?"
"חוויתי בגידה באהבה המסוימת הזאת שלי, בגידה כואבת מאוד. כאילו נעצו כידון בגבי. אבל עכשיו, נצח אחורה, אפשר להביט בפיכחון. גם אני הייתי אשם. אולי גם אתה, אבל בעיניי זה רק ביש-מזל של אישה", הוא משך בכתפיו ושלף את הבירה מהחול, "'שימני כחותם על לבך, כחותם על-זרועך כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה'. 'שיר השירים'. שכח ממנה. היא מביאה אותך לשאול".
הוא לגם לגימה ועיווה את פניו. "מר", הוא חייך, "יכולתי לסדר לי עכשיו איזה מרלו או לפחות תירוש".
"אצל הקרובים בפסח?"
"אפשר להגיד", הוא הביט שוב לכל הצדדים בחשדנות מהוסה.
"אתה מצפה למישהו?"
"אני מקווה שציפיותיי לא יתממשו", טמן מר תשבי את הבקבוק שנית בכובד ראש.
"טוב... בסדר. אז במה אתה עובד?"
"בזמני... הייתי סוג של רב".
"רב? רב לשעבר? איך זה אפשרי?", הסתקרנתי.
"לפעמים אלוהים מפטר אותך", אמר בקול שקט.
"הפסקת להאמין בו? הפכת לאתיאיסט?"
"להפך. הוא הפסיק להאמין בי". ארשת פניו הייתה מוזרה- צער עמוק בתיבול עם השלמה וחשש מוסווה.
"אני לא מבין איך זה אפשרי...". התחלתי לתהות אם למזלי הטוב בחרתי להתיישב עם מטורף מלנכולי. אבל הייתי עייף.
מר תשבי נרעד. הוא הביט לכל הכיוונים, חיבק את עצמו והביט בי בכבדות ובפחד. "אני הולך לספר לך מי אני. את האמת. אני אספר לך... למה רצחתי 850 איש. אני... אני...", הוא התחיל למלמל בטראנס מוזר.
פחד הזדחל במורד גבי. זזתי הצידה, מתרחק ממנו.
"אל תפחד! איני מטורף, לא יותר ממך! אני בן- אלמוות מקולל, רוצח קדוש, אני - ", רוח גדולה החלה לגעוש וחול התעופף לכל עבר. מצמצתי בעיניי, מתרחק ממר תשבי ההומלס חולה הסכיזופרניה ואולי המבתר במנוסה.
"לא! הם באים! לא!!!", הוא זעק בייאוש שכמותו לא שמעתי מעודי. הוא כרע על ברכיו ומבטו נתלה בשמיים החשוכים.
הרוח שככה כאילו לא הייתה. נָדמה. וכך גם מר תשבי. דמעות זרמו מעיניו המטורפות שהיו פעורות לרווחה במבט חלול. ללא קול כמעט הוא לחש "למה".
הייתי מזועזע. הוא לא ניראה לי עוד כמזוקן חביב. ממש לא. הייתי מבועת ותהיתי אם להתקשר למשטרה או משהו. הוא מטורף גמור!
כאילו מחשבותיי נקראו, הופיעו מאחורי מר תשבי שתי דמויות בבגדים לבנים וחלקים שנראו כזוהרים בחושך. הם נעמדו לידנו. הם היו גבוהים וחיוורים; האחד היה לבקן ועיניו היו כמעט שקופות ולאחר היה שיער כהה וארוך. הם נראו כמו אחים בבית- חולים.
"מר תשבי? תתלווה אלינו בבקשה. הבריחה שלך מהמחלקה הסגורה אסורה", אמר הלבקן. בעודו כורע, האחים עטפו אותו בכותנת משוגעים לבנה. "תסתלקו...", הוא לחש כשמזרק חדר לזרועו. האחים הנהנו לעברי, העלו אותו על גבם בקלות והלכו. הייתי אסיר תודה. העולם התחיל להתבהר.
לבשתי את נעליי ולקחתי את בקבוק הבירה. רעדתי. חשבתי שהבקבוק כבר ריק אך הוא היה מלא יותר מאשר מקודם. השחר האיר צללים ומשהו נצנץ על החול. התקרבתי. עקבות רגליים גדולות היו מפוסלות מזכוכית בה. גמעתי מהבירה. הניסים של אליהו מעולם לא היו מתוקים יותר. כאן צעדו המלאכים.
*1000 מילים בדיוק! J
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
יאללה, ניראה מה יהיה:).
כמה פרטים עסיסיים על המטורף מהסיפור לאלה שיושבים בממ"ד וכנראה אין להם מה לקרוא:
+ תשבי הוא שם משפחתו האמיתי של אליהו, תבדקו בתנ"ך!
+ ע"פ התנ"ך, אליהו מעולם לא מת- הוא עלה עם הגוף החומרי שלו לשמיים. אפילו חיפשו את גופתו, אך כמובן לא מצאו...
+ אלוהים פיטר את אליהו מתפקידו כנביא בגלל קנאות הדתית המוגזמת שלו. מרוב אהבתו לאלוהים הוא לא אהב את העם ולא ייצג אותו (שזה חלק לא פחות חשוב לתפקיד הנביא).
+ את הסיפור של אליהו הנביא אתם יכולים למצוא במלכים א' פרק י"ז עד מלכים ב' פרק ב'.
+ אני מושפעת משיעורי תנ"ךXD
+ אני הכנתי אתכם לבגרות כרגע
מקווה שאהבתם וחיבבתם ולא נפלו עליכם טילים,
F L O R A:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
