אחרי חודשים של חרחורים לא מזהירים של ממשלת ישראל על עזה, שהסתכמו ב"i will kill u!" אחמדי קטן (מהמערכון המפורסם), ובכמה הפצצות שדמו יותר להדלקת זיקוקי דינור בחפלה של אבי ביטר מאשר לפעולות הגיוניות של ממשלה שריבונותה נפגעה וכן אזרחיה- כפיים- כפיים- ישראל התעשתה, קרקרה בגרונה ופצחה בגרואולינג אוורירי (ותודה רבה לחייל האוויר...).
אין מה להגיד- העיתוי הוא מושלם:
+אובמה (יונת שלום בהתהוות- שלום!), עדיין לא נכנס לתפקידו כנשיא ארה"ב
+היום יום שבת- זכור את יום השבת לקודשו וכאלה, ידידיי היהודים
+הרגיעה תמה לה לפני כמה ימים
+איך שהרגיעה הסתיימה, החמאסניקים שלפו טילונים שגרמו לי ולעוד אלפי אנשים באזור לרדת למקלטים בזמנים תכופים יותר
+עכשיו חנוכה וכולם יושבים בבתים- לא צריך להחליט מה קורה עם בתי הספר ו"המיגונים" בהם
+עכשיו כריסמס אצל כל האנטישמים, כלומר באירופה, כלומר הם כל-כך שתויים עכשיו, שאין להם כוח לצקצק לנו "נו-נו-נו!"
+גלעד שליט עדיין חיי. גלעד שליט עדיין שם.
אני חייבת להוריד את הכובע- שאפו לישראל על אפקט ההפתעה של המבצע עם השם המוזר-משהו "עופרת יצוקה". באמת- באמת לא חשבתי שהם יתחילו אותו כל-כך מוקדם. כלומר היה ברור שיהיה מבצע- בתקשורת הופיעו ידיעות "חדשותיות" על טילים שיכולים להתפוצץ 40 ק"מ מעזה (כלומר- ישראל יודעת מזמממן על הטילים הללו, אבל הרבה יותר נוח להדליף מידע כזה לתקשורת לפני המבצע כדי לתת לגיטימציה לו), בימים האחרונים הותקנו צפרים במקומות חדשים, ואנחנו שתקנו בפני הקסאמים בדבקות כמעט בלתי אפשרית שהסתירה מאחוריה מבצע גדול עם שם בוב- בנאיי.
היו הרבה אזעקות היום, בצהריים. כבר פיתחתי שרירי רגליים מעוררי הערצה (נעע) מכל הריצות האינסופיות מהקומות האחרונות והמסוכנות. אומרים בחדשות שיפציצו אותנו מחר עם 100 טילים. אני מקווה שזה לא כל-כך יצליח להם. אני מקווה שהאוכלוסייה האזרחית תפסיק להיפגע מחמאסניקים. אני מקווה להרבה אבל מצפה למעט.
שמינית מתושבי ישראל נמצאים בטווח הרקטות. אלפים. על כן, אני שמחה שישראל מצאה את הביצים האבודות שלה, וחזרה לתת להם בראש. מבחינתי אני מוכנה לבלות את ימיי הקרובים באינטימיות עם שלט הטלויזיה שמכוון לחדשות בחדרים ממוגנים בשקל באוויר חנוק, מאשר להמשיך לתת לעזה להתחמש בטילים מסוכנים שרק מגדילים את הטווחים.
אין מה להגיד, מפחיד פה. הסבתא היסטרית, האימא היסטרית, הקרובים והחברים מזמינים, ורק אחי הפשוש שון בוהה בכולם כאילו כולם חבורת מפגרים היסטריים (מה שלא רחוק מהאמת, בעיקר כשהאמת כוללת בתוכה צפירות מצמררות).
אפילו עכשיו, כשרגוע, ה"בומים" ממשיכים להרעיד את זגוגיות החלון.
שירעדו.
העיקר שמחסני הנשק מחוסלים אט-אט, ולא אכפת לי שאיתם גם אותם האנשים הרצחניים שרואים בי ובכם אויב, רק כי אתם מעבר לגדר. שימחה מוזרה ניצתת בביטני כשאני רואה את אותם החמאסניקים מיללים בעזה ממרקע הטלויזיה. "תמשיכו!", מחשבותיי צוהלות.
אבל, מעל לשמחה המשוננת שלי, עננה של פיח טילים ואבק שריפה מתערבל בזיכרונות, בפחדים ובהבטחות.
פיח טילים ממה שיירו על אשקלון, שדרות, נתיבות ושאר ברות המזל, אבק השירפה בגופות שעלולות להיות בכוחותינו אם נבצע פעולה קרקעית בעזה, פחדים שמציפים אותי כשמה שמוכר וטוב נמצא בטווח הפגיעה ובהבטחות לגלעד שליט, שמי יודע איפה הוא עכשיו שם.
השאלה איפה נהיה אנחנו כשנחליט להתקפל משם- או- לכבוש את עזה מחדש.
המבצע הזה מעורר בי ואני בטוחה שגם בכם, זיכרונות צורבים של מלחמת לבנון השנייה. ככה הכל התחיל: טילים, מבצע, חטוף. נוסחאת הקסם. הפוליטיקאים יצטרכו לקחת אחורה פנה במצעד האגו שלהם, ולעשות חושבין- מה הם מוכנים להקריב ולעשות בשביל שקט. האם הם רוצים דממה ריגעית או דממה מוחלטת, האם הם רוצים עזה או מעדיפים להשאיל אותה בסימן שאלה.
אולי הפעם, וכניראה הפעם, הממשלה תיכננה הכל אשכרה טוב, או מספיק טוב כדי שהיום יהיו 6 אזעקות במקום עשרות כפי שהבטיחו שיהיו בערב. אולי. אני רוצה שלא ניתן לזמן וללחץ (בעיקר מחו"ל) להחליט מה ייקרה. בואו נחליט בשביל עצמנו.
הגיע הזמן, לא?
ובכל זאת מפחיד פה. אני חושבת שאני סובלת מסוג של טראומה. כלומר לא רק אני אלא כל האנשים באזור. לדוגמא- החלטתי לעשות לעצמי אתנחתא של חופשת חנוכה אמיתית לפני יומיים- שלושה, ואני ושתיי חברותיי עשינו קדימה צעד לתל-אביב, הבועה והאגדה. משום מה פגשנו שם חצי מבני הנוער מהעיר שכניראה החליטו גם הם לברוח מאיימת הקסאמים.
בזמן שטיילנו בעזריאלי, אני וחברותיי שמענו כמה ילדים צועקים צעקה שגרמה לנו לקפוא במקום רגע לפני שאנחנו מתגלגלות על הריצפה בצורה מטופשת, עם ידיים על הראש ועם עוד כריאוגרפיה מביכה כזאת או אחרת. לטשנו עיניים זו בזו ואז קלטנו שאנחנו בת"א. צחוק לחוץ שחרר את הלחץ. כל אחת מחברותיי כולל אותי, טוענת שחשבה ששמעה אזעקה באותו היום לפחות פעמיים במוחה. מלחיץ לא?
גם עכשיו, כשאני הולכת לישון, אני בטוח אהמיר קולות לבומים ול"צבע אדום" וכאלה.
לפחות אני לא משתינה בלילה, שמעתי שיש גם כאלה...
השעה כמעט 2 בלילה, אני עייפה מהיום.
מרוב כמות האדרנלין שזרמה בדמי היום, הייתי סחבה לא שימושית שלא הסתרקה כבר יומיים רוב הזמן. עכשיו היה לי פרץ לא מוסבר של כוחות לרטון, לכתוב, ולשסף את המקלדת בתהיות.
מקווה שמחר יהיה יותר טוב, בשבילי ובשביל כולם.
('נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה... השמש כל בוקר עולה פה...'- הבילויים)
לילה טוב וחסר פצמ"רים\ גראדים\ קסאמים\ קטיושות\ סקאדים\ או אותו החייל המחוצ'קן מחיל האוויר (נו, מהקריה) שמטריד אותך בפייסבוק,
פלורה:)