מאוד מאוחר. העיניים כבדות אך אותה התחושה שמלווה אותי יותר משנה (ואולי אף כל החיים) מסרבת להיעלם- החיים כל-כך קצרים. החיים כל-כך קצרים ומלאי אפשרויות וצריך לנצל אותם עד תום. החיים קצרים, צריך למצות ואני לא ממצא.
מכיתה י'- י"א ההרגשה הזו הפכה לי לחלק מהגוף, איזה נגיף שיושב בלב ונמצא שם תמיד. אני חושבת שככל הניראה אני מטבעי אדם השואף לנהנתנות בסיסית, אבל זה נהיה כל-כך שורף רק בזמן האחרון. גרמו לכך אירועים שונים ומשונים, אבל אחד מהם בהיר לי במיוחד:
2008, בית- אבות, ב"ש:
"מסע מבראשית". האוטובוסים זרקו אותנו בבית אבות נאה למראה בבאר שבע, ושטפנו את האפרוריות הסולידית שלו בגל של חולצות זהות כחולות. לא שכחתי לקחת עימי את דיסק הביטלס שכן ידוע שקשישים וביטלס הולכים מצוין כמו אבי ביטר וחומוס+ לאפה+שווארמה.
באתי ב"היי". אני לא הרגשתי שאני אפחד\אבכה\אתמוטט בצורה בזויה על הרצפה ואתגלגל עליה בצרחות של : "לא! לא לקטטר!!!". באתי מרקע רוסי שבו משפחה באה רק בתוספת סבתא, ולי יש סבתא רבה, שתחיה, בת 90 (טפו-טפו-טפו!).
קבוצתי ואני קיבלנו מחלקה קשה, מחלקה סגורה של חולים נפשיים. השלט הכה בטוח בעצמו הרתיע אותי תחילה אבל כמו שאני נוהגת לגשת לשינויים, ניגשתי למחלקה בחיוך. בחדר המרווח ישבו קשישים שונים מאוד זה מזה במעגל, וגיי מהסוג המרושע (הוא היה ממש ממש מגעיל אליי ובאמת שעוד שנייה פרצתי בבכי, הפדיחה) נתן לקשישים ממיני הארנבות ושאר הפרוותיים. אחרי זה, אחרי שהשגנו טייפ סביר, הכנסתי את פול, ג'ון ושאר החבר'ה, והאווירה התחילה. היה מרגש, היה מגניב. אנשים על כיסא גלגלים התנדנדו איתנו לא בריטם, קשישה אחת פעלתנית במיוחד קיפצצה וזימרה את כל הקלאסיקות ואני הייתי בשמיים. מזווית עיניי ראיתי כיצד כמה בנות התמוטטו נפשית ליד המרפסת. "שמעת ש%^^%^ בוכה?!?!", כולם לחששו בדאגה. המוזיקה המשיכה לפעול. חלקנו ישב עם קשישים וניסה לנהל שיחה שלפחות תתקרב לגדר של "ארץ נורמליה". הרוסית השגורה שבפי הייתה לי לעזר. אחר כך היא בגדה בי.
כמובן כמה גבות הונפו כנס ההפתעה על מצחם של בני שכבתי, אך אני נהנתי מרגע ההפתעה ופטפטתי ארוכות עם קשישה אחת או שתיים. לפתע התקרבה אליי אחת מבנות קבוצתי. "הממ... פלורית? את יכולה לעזור לי? הקשישה מדברת איתי רק ברוסית ואני לא מבינה כלום". כמובן חשתי לעזרתה- "סופר- ר'אשן- פלורה" באה לעזרתכם!
מולי ישבה קשישה נאה, במצב פיזי מעורר התפעלות יחסית לשאר הקשישים הקמוטים והמדולדלים שבחדר. "ילוו סאומורין" התחלף בשיר אחר. חייכתי אליה ופניתי אליה בדבר מה. כל מה שקיבלתי ממנה היה אוסף של זיכרונות, דברים ומחשבות לא קשורות. אפילו חוט בלתי ניראה לא קישר ביניהם. עד כה רוב הקשישים או שדיברו או ששתקו אבל זה...
המנחה של הקשישים ניגשה בחביבות אלינו וציינה בלביביות: "את יודעת שהיא הייתה דוקטור נודעת? רופאה מדהימה ממש!", היא טפחה על שכמנו ופנתה לזוג אחר.
הייתי בהלם. אמרתי לילדה שלצידי שהיא אומרת דברים לא קשורים. "חוטים אדומים זה יפה". משהו לא בסדר. משהו במבטה חלול...
אני חושבת שרקדנו איתה מעט. אולי. אבל באיזשהו שלב הגיע עת ההתחפפות ומור'ה עם מבט'אה בר'יט'י זירזה את כולנו.
החדר כמעט התרוקן. הילדה שהייתה איתי הלכה, והקשישה לפתה את ידי בחוזקה. "אל תלכי", היא התחננה, "יהיה בסדר פה. אני לא רוצה להישאר לבד, אני פוחדת, אל תלכי!", היא חיזקה את אחיזתה בי והרגשתי לכודה.
"אני... אני חייבת ללכת", ניסיתי למשוך את עצמי ממנה, "האוטובוס וה...", בקושי השתחררתי ממנה, כמעט ברחתי משם ואני בהחלט תוהה איך זה שלא צרחתי. זה היה מעיק. מפחיד. מטריד. נפרדתי ממנה בקושי, כשבמוחי חקוקה דמותה הנעימה, עומדת אובדת באמצע החדר הריק.
הבנאדם הזה פעם היה מצליח, מוביל, נאה, בעל משפחה, ועכשיו...
שיעור תנ"ך לקראת בגרות, רונסון 2009:
סוף- סוף התחלנו ללמוד חומר ספרותי מרתק מהתנ"ך. התחלנו קהלת ואני מוקסמת, בלי שום ציניות, מכל מה שנכתב שם. אני מרגישה שאדם אחד לפני 2,000 שנה קרא את מחשבותיי, כתב והחביא בספר הספרים.
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותייך והלך בדרכי לבך ובמראי עינייך ודע כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט.
והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות- הבל".
בהמשך הופיעו תיאורי הזיקנה הקשים.
אולי האמונה שלי אלטרנטיבית קמעא באלוהים, אבל ההערכה וההזדהות שלי עם חוכמה עתיקה מלאים ללא עוררין. הכל חולף חביבי, וימים לא טובים מחכים לכל אחד.
*
*
*
האמת שמעולם לא סיפרתי את כל הסיפור על הקשישה ממש למישהו. פשוט פרצתי בבכי בכל פעם שדיברנו על בית- האבות ולא הייתי מוכנה לנדב פרטים בפרוטרוט למה אני מייבבת בצורה כל כך פאתטית, מאדימה ומנוזלת. מכל המסע, זה כנראה אחד הדברים שהשפיע עליי יותר מכל. קשה לי לתאר אפילו עכשיו עד כמה האכזבה שלי מהחיים, מהזיקנה ומהעולם היו גדולים.
זה נורא לראות מישהו, ולא סתם אדם פשוט מהרחוב אלא אדם שלמד והיה לרופא, מתפגר מול עינייך. זה קשה.
הפחד הוא שהזיקנה תיפול משום מקום כשהתחושה היא של: "למה לא מיציתי?".
הרי חיים זה דבר כל-כך יפה! מכל עבר נשקף עוד ועוד חלון הזדמנויות להרפתקאה טובה, רעה או סתמית שתמלא אותך קצת יותר בעוד שהיא גונבת מגרגרי החול של זמנך.
וזו התחושה שלי. בשבילי לנצח אחד השירים העצובים ביותר יהיה השיר הפופי הדביק של אבבא- "Dancing Queen ". כן כן, מה שאתם קוראים. שום מד וורלד ושום שיר מלנכולי של רדיוהד. אפילו לא בלונד רדהד.
אני חייה בתחושה מתמדת שאני מלכה, מלכת הריקודים, שנשארת בחדר ההלבשה כי משהו מונע ממנה לעלות כל פעם. בפעמים היחידות בהן היא עולה, היא זוכה לכפיים סוערות או שהיא מגלה שהאולם ריק מאדם. כל פעם שזה קורה ליבה מחמיץ בייאוש, והיא שוב קוראת ספר על סגנוני הריקוד בחצאית הטוטו שלה באחת מפינות החדר העמוס. ולא עושה עם זה כ ל ו ם. מחליפה חצאיות, מתאמנת מול המראה, והולכת לישון בביישנות כשהביטים רועמים מעבר לדלת.
מתי הממלכה שלי תכתיר אותי?
אולי אני צריכה לארגן מסע כיבושים?
You are the Dancing Queen, young and sweet, only seventeen
Dancing Queen, feel the beat from the tambourine
You can dance, you can jive, having the time of your life
See that girl, watch that scene, dig in the Dancing Queen
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
