זה היה יום קר, אפוף ריח של גשם, חושך וצפרדעים מקרקרות, ממש כמו שאהבתי. הייתי אז בכיתה ג', והתאמנתי לקראת מופע מאולתר בפסנתר יחד עם עוד נגנים מתלמדים בביתה של המורה שלנו. לשם שינוי, שני הוריי באו לאסוף אותי. "אנחנו הולכים לקולנוע. יצא סרט ששמעתי שממש תאהבי", אמרה לי אימא בחיוך, ושטנו בשלוליות אל היעד. אחרי כמה דקות הגענו לקולנוע, אבל לא לזה הקבוע. פוסטרים כחולים ומסתוריים של ילד ממושקף עיטרו את המבוא לאולם. לא ידעתי שעם הכניסה אליו, באופן קלישאתי אך קסום לחלוטין, חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה.
* * *
"הארי פוטר". כמה ילדותי זה להקדיש פוסט שלם לכך. כאילו אני מנסה להיאחז נואשות בשאריות הילדות, שמיום ליום מתפוגגת תחת כורך המציאות עזת המצח. קשה לאמוד במילים את מה שסדרת הספרים הזאת נתנה לי, עד כמה היא שינתה ועיצבה אותי תחת שרביטה, כיצד היא נתנה לי מחסה בימים בודדים תחת דפיה. באמת שקשה.
הספר הראשון שקראתי באמת, מהלב, עם בולמוס רעב מטורף היה הספר הראשון. חיש ומהר אחרי הסרט רצתי אל מדף הספרים המאובק שלי שבבית סבתי, הסתגרתי באחד החדרים, והתחלתי פולחן קבוע של קריאת הספר לאור מנורת השידה. אותה השמיכה, המפזר חום, ריח שוקולד המריר של "עלית" ליוו אותי שנים על גבי שנים, קוראת שוב ושוב את הספרים, מהראשון ועד האחרון, ושוב מהתחלה.
עותקי הספרים של הסדרה בלואים להפליא, בעיקר חמשת הראשונים. הרבה סלוטייפ, כתמי שוקולד, פינות דהויות ומתקלפות. בערך מהשישי "העולם האמיתי" התחיל לנקוש לי חזק יותר על בועת הזכוכית, ולהפריע להתמסר לכותליו הרחבים והצוננים של הוגוורטס, לקריאות הינשופים ולמפלט שהעולם הזה הציע לי יותר משאר העולמות האפשריים.
* * *
כן, הייתי מאוהבת קצת בהארי. נורא רציתי להיות הרמיוני, ואפילו התחפשתי לה בפורים של כיתה ה'. הגלימה, עם הסמל של גריפרינדור והכל עדיין מכווצת בשקית התחפושות שלי, נראת יותר כמו ג'קט ארוך חסר צורה מאשר גלימה מתנפנפת.
ההתלהבות שלי הייתה כל-כך גדולה, שהיא הפכה למדבקת. אני יכולה לזקוף לזכותי לפחות חמישה אם לא עשרה גרופים לסדרה, שהוספתי לכת. תבינו את חומרת המצב: הסתובבתי עם הספר החמישי עב הכרס, שכמובן הוזמן מבעוד מועד על-ידי הורי (שנורא התרגשו שפיתחתי יכולות קריאה "רוסיות" לשימחתם) ברחבי בית הספר ההרבה יותר קטן והרבה פחות מלהיב שלי. מוקפת ערסים קטנים ואכזריים ומלכות כיתה שמעולם לא הכתרתי לשום כיסא שבור בכיתה, הרגשתי מוגנת. מוגנת כשאני אוחזת בפיסת עולם משלי, מקללת אותם ביצירתיות("סקרוט פוצה תחת!"), ומתמלאת באומץ. בהמון-המון אומץ להיות מי שאני, ולא להיכנע לתכתיבים של הסביבה. תמיד הייתי כזאת, אבל המחשבה ש"היי, הארי וחבורתו כרגע התמודדו עם אדם זאב ואסיר נמלט. הממ, נראה שאוכל להתמודד עם לירון המרושעת!", ניחמה אותי. ג'יי.קיי.רולינג כנראה הייתה הפסיכולוג והקואוצ'ר הכי טוב שאיי פעם יהיה לי.
* * *
המרווח הזה שבין ספר לספר, שהתמלא עד כלות בקריאה מחדש של כל העותקים, היה לעיתים מאוורר מידי. הדבר הביא למצב חיובי: גיליתי עוד עולמות באסופת דפים וכריכה. ככה נחשפתי גם לקונן דויל, ג'ול ורן, ג'ק לונדון ועוד. התחלתי להיות תולעת ספרים גאה, שמרחיבה את מנעד העולמות שלי עד בלי קץ.
* * *
אחרי הספר החמישי הרעב שלי היה עצום. הוא היה מתמשך, מילא את ראשי בשאלות של "פוטר לאן?". ביום אביב בהיר אך מלא שלכת, אספה אותי סבתא משיעור באנגלית. בדרכנו לביתה, עצרנו על ספסל עץ הקבוע שלה ושל חברתה הרכלנית שגרה ליד. בעודן מהגגות על הא ועל דא ומשעממות אותי למוות בסיפורים על הבן של הספסליסטית, שלפתי מחברת פו-הדב צהובה-כחולה שהייתה בסלסלת העל-בד שלי, ותהיתי. תהיתי מה יקרה בהמשך, ואיך אני חושבת שזה היה מתגלגל.
באותו רגע קרה קסם אמיתי אך בלתי נראה, והתחלתי לכתוב. כתבתי כ-200 עמודים בשלוש מחברות שהודקו זו לזו ועוטרו בציורים שבזמנו נראו לי מוצלחים ממה שהם, וברשימות של דמויות, קסמים, מקומות, פרקים ועלילות משנה אפשריות. היה לי את ההתרגשות המפרפרת הזאת בחזה בכל פעם שפתחתי את המחברת, והתחלתי לכתוב את העולם הזה בעצמי. חייתי בשני ממימדים מקבילים- חיי המשמימים וחיי המימד שאני בורא ממילה למילה.
הכי ריגש אותי שהיו רעיונות בסיפור ההמשך שהופיע בספר השישי. עם זאת, מעולם לא סיימתי אותו (ומעולם לא זרקתי אותו).
* * *
בדומה לרעב הקריאתי שפיתחתי, נהיה לי רעב גם לכתיבה. את השנים מאז הספסל ההוא ואילך אתאר כך: דפים, ומלא.
כתבתי עוד סיפורים, ציירתי עוד ציורים, ואז כתבתי עוד קצת. התנסיתי בסגנונות רבים, נהנית לאתגר עצמי.
בגיל 14 החלטתי להיות אסרטיבית יותר, והתחלתי לשלוח את סיפוריי למדור הסיפורים של "מעריב לנוער". הסיפור הראשון, והגרוע להחריד שלי ("להרוג את אחי", אוי לבושה), לא התקבל שם בתשואות. אבל אחרי זה, רוב הסיפורים שבאמת נכתבו ממקום עמוק ומגובש יותר של הזהות שלי המבולבלת של ילדת חטיבת ביניים ממוצעת התפרסמו שם. כעשרה כאלה.
אני זוכרת את האושר המטורף הזה, החולני כמעט שהציף אותי. כמו צינור חלוד התמלאתי בנוזלים, מתפקעת מהם, מצמידה את החלודה לגוף העייף. רצתי בכיתה כמו מטורפת, קוראת קריאות דיבליות בקולי-קולות, מחוייכת להחריד. מנופפת בעיתון, שם שמי חקוק לנצח, לצד מילים שתפרתי לאריג נעים. לפתע אפילו מלבה את קינאת "חבריי".
אחרי שעוד אחד ועוד אחד התפרסמו, פתאום לא היה לאף אחד מה להגיד. כשפגשתי את שתי הבנות שעיקמו את אפן וסיננו לי אז "גם אני יכולה לכתוב סתם כמה מילים וזה יתפרסם, כ-זה שטויות", ביום גיוסנו המשותף (כמה מפתיע!), הן שאלו אותי לאן אני מתגייסת. "קורס כתבים כלל צה"לי", אמרתי בהתרגשות. "טוב, זה הכי מתאים לך בעולם. בהצלחה לך", הן אמרו, הפעם במן חיוך שלו יותר, מודע. צחוק או מה.
* * *
ועכשיו זה סוג של משלח ידי. "מעריב לנוער", "ראש 1", עיתון בית-ספר, הבמה החדשה, הבלוג הזה, תחרויות כתיבה, ועכשיו האתר של הצבא. מלא מלא מילים של חיים קצרים.
אני עושה שירות של שלוש שנים, שדורשות ממני הרבה יותר ממה שנדרשתי לו בשאר המקומות בהם הכתיבה הייתה עבודתי. איני יודעת אם אני בנויה למקצוע הזה, עם כל האינטריגות הנבובות שבו. איני יודעת אם יש לי את הקור רוח.
עם זאת, אני יודעת שאני אמשיך לכתוב, ולו עבורי. כך-או-כך, ג'יי.קיי.רולינג עדיין שינתה לי את החיים.
ואם ארגיש אבודה לפעמים, אוכל לשוב למדף ספרי מד"ב המהודר שלי, לשלוף את אחד הכרכים ולהיזכר בכל מה שהתחלתי לשכוח.
* * *
תם ונשלם הקונדס. התבגרתי, אך לא לבד.
ת ו ד ה.
כמו בספר, גמאני בכיתי בסרט האחרון, שהלכתי לראות כמיטב המסורת עם הBFF שלי, טל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
