BOO LIFE

ומשחררת. מרפה את האחיזה הנואשת בגעגוע לריק, והידיים מתרככות ומתגמשות, והופ- נפלת לתהום הנשייה. הגעגוע, התשוקה, האהבה והרעב מתנגחים זה בזה באוויר, הרוח שורקת סביבם את הרקויאם בקול צרוד. הם מתנגחים שוב ושוב, הולמים זה בזה כמו חמומי מוח, עד שנקרעים ונדבקים והופכים לעיסה אחת גדולה ורירית. מטה מטה מטה, הגוש מתגלגל עוד ועוד על כנפי האוויר החם, מתקרבים לאדמה המרוחקת שתספוג אותם דרך הקרום לאיזה מקום סודי, ושם, עמוק בפנים כדור הארץ, היא תישרף בלבה הרותחת ב"פסססססט"שורקני.

אבל לי לא אכפת. הגוש הזה הופך לנקודה קטנה יותר ויותר, נעלם מתחת לרגליי ונבלע בעננים התפוחים. ואני קלילה, כמו נוצה ברוח הרעננה, עטה לכל כיוון שרק אחפוץ, לא ממהרת לנחות על הקרקע ולהתכסה בעלים ולהתחבא.

אני יכולה לחייך עם יותר כוונה. אני יכולה להשוות פחות לעבר ולמי שהיה. אני יכולה להפסיק להתכרכם מול דפים עם מילים דרמטיות. אני יכולה לחשוק באחר. אני יכולה להיות פחות סטוקרית חסרת ישע. אני יכולה אני יכולה אני יכולה!

צילמתי השבוע בקורס תיעוד הצבאי שעשיתי. היא התעופפה סביבי כמו בשורה חדשה ארוכת כנפיים.

שבועיים של ניתוק ועשייה יצירתית בסביבה לא מוכרת ואינטנסיבית ריככה הרבה דברים, ובעיקר את ליבי. סופית, באמת ובתמים, נדמה כי שחררתי את האהבה חסרת הסיכוי והתוכן שהחזקתי בתוכי. היא זלגה ממני, והו, כמה טוב שכך...

(מקווה שמפגשים מקריים ובלתי נמנעים לא יעשו לי סלטה בלב ובבטן, ושאשאר שפויה ופתוחה לאפשרויות חדשות, בדיוק כמו שאני עכשיו. ונאמר אמן!)

אתה המכורה שלי.

ואני כבולה לך

מהבטן, קשורה בשיער סמיך

סביב מפרקייך העבים

כארזים, שמצלים עליי

מפני חמה לוהטת.

אני מכורה לך.

בתשלום דיי זול, בחופן

מילים רכות ומהבילות,

פורצת סכר השליטה העצמית,

זורמת בנהר, לא הרואית,

רטובה עד כלות חושים.

האם אנחנו מכירים?

במשחק הפכפך ושביר

של נרקומנים פצועים

המזריקים הזיות זה לזו לזה לזו,

מכר. התנדפות הרגש היא רגעית,

ורק צריך ללחוץ על המתג הנכון, ואיננו. 

כתבתי את זה בעין סערת הרגשות שחוויתי סביבך. כמו טורנדו שמקונן על בית עץ דק שיתלש עוד רגע, עוד דקה. 

שוב ראיתי אותך במפגש מקרי. היו לי תחושות בטן שכך יהיה, שאראה אותך. היית מנוכר וקר ומוזר. אפילו הריח הטוב שלך היה זר בנחיריי. הרגל שלי קפצה בטירוף, מווסתת את העצבנות לחלק גופי התחתון, מותירה על פניי ארשה בוטחת ומנוכרת של מישהי שלא תיתן ללב שלה להשתלט עליה. ולא נתתי.

ממרחק של שבועות עמוסי מטענים על גבי מטענים של רגשות, שבאמת שקלו כמו שנים, נראה שהשיר הזה ניבא את העתיד. שבעצם, בתת מודע הכותב והשר ידעתי שזה הסוף. ידעתי שאנחנו מנוכרים זה לזו, ושמעולם לא נתנו לעניין הזדמנות שוות ערך לאהבה או מערכת יחסים אמיתית. 

אני מניחה שהתפכחתי.

 (וכריבאונד זריז התמזמזתי לוהטות עם בחור חמוד במסיבה. היה לו טעם של סיגריות, ריח של מסיבה, והוא היה נשכן. אני לא מצליחה להיפטר מהטעם, נראה לי שזה פסיכולוגי)

((אני לא עושה דברים כאלה, אבל לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי ולהזכיר שיש לי חיים גדולים בחוץ. ובחור הורמונלי הוא אופציה נהדרת לעניין))

*כל הכבוד לי והכל, אבל למה אני עדיין עושה עליו איסוף קרבי של סטוקינג? נו שויין. רק עוד קצת והוא יימחק לי מההארדיסק. רק. עוד. טיפה. 

הפכתי לאחות טרייה=]

כן-כן, נולד לי אח קטן ומקסים שעדיין אנחנו קוראים לו צ'יבורשקה (למרות שקשה לי עם זה. יש לו כ"כ הרבה אופי לקטן הזה שהוא חייב שם אמיתי!).

הוא נולד מוקדם מהצפוי, כ-10 ימים לפני המתוכנן והלידה של אימי הייתה קשה למדיי. היא הייתה 12 שעות מורטות עצבים, בהם ישבתי כמו כלבלב זרוק במסדרון של חדר הלידה, דואגת, עייפה וחושבת. חושבת יותר מידי.

בכל מקרה, אימי עדיין בבית החולים עם צ'יבו הכפערע=-]. איזה רופא אדיוט אחד לא עשה לה טוב את האפידורל ולכן אולי היא תשאר קצת יותר זמן מהצפוי. בעסה.

היום הכפערע הקטן התחיל למצוץ מוצץ. דייי! הוא כזה מושע!

יש לו עור רך כמו משי, שיער פלומתי ונעים, הבעות פנים קורעות מצחוק ואופי. לבחור שלי יש אופי! יאיייי!

נולד בתאריך: 9.6.08

שעה: 7:50 בבוקר

מיקום: ביה"ח ברזילי אשקלון

חדר לידה: מס' 4

אחיות: מושיות מקצועיות

רופא מרדים: לוך לא קונבציונאלי

מזל: תאומים. חח, טל מאושרת...

זכר\נקבה: זכר

כפרע או פרה: כפרע ממעלה ראשונה!

בעל: בולבול ומבט חכם

זכה לכינוי: צ'יבורשקה

השם: בטוח משהו עם שויחטXD סתם, משהו בש'. יש הצעות?

יום אחד הוא...: ילמד ללכת ולקלל. כלומר יהפוך לגבר מן המנייןD:"

הברית: בקרוב. אימא...

ירש ממני...: את הרגליים, צבע עור (כניראה) ואצבע רביעית. חח, אני נואשת!

רמת המתיקות: מרקיעה שחקים! מפוצצת פלנטות! מלבינה חורים שחורים!

במילה אחת שתיים או שלוש: אחי. שלמות. חמודדדדדדדדדדדדד!

בקרוב אעלה תמונות ואעשה פוסט סגידה מסודר=]

יצא שכמעט יומיים לא ישנתי, ואין לי מושג מדוע איני קורסת ברגע זה ממש לתוך המיטה הפתיינית פושקת הכריות. אין לי מושג.

הגעתי למצב שהצלחתי להירדם על כיסא בית חולימי טיפוסי (כלומר באיקאה הוא היה מתבטל עוד בתהליך התיכון). ביום חמישי יש מבחן האחרון בהחלט השנה במתמטיקה וביום ראשון מתכונת בלשון. איזה עיתוי מלבב...

אני עייפה, וכשאני עייפה בשעות מאוחרות אני מתחילה להיות מהורהרת, בודדה ומלנכולית ברמות שלא ייאמנו. דווקא עכשיו, חוץ מלהתמכד בלידה ובאחי הטרי-טרי, עולות לי מחשבות עכורות שמעבירות זרמים לא נעימים בלב.

אני חשה בבדידות. לא, ברוב הבחינות החברתיות אצלי הכל מזוויע בקטנה עד מצוין בריבוע, אבל משהו אחר קורה לי, ואיני מסוגלת להצביע על דבר נקודתי...

אני צמאה לאנשים חדשים שייעריכו אותי, מישהו מרענן. מישהו שיהיה לי נוח להיות טיפשה, מבולגנת ומגושמת איתו. מישהו שכבר לא אצטרך להרשים.

כל הזמן צריך להרשים אנשים.

כמה שזה נמאס...

להתנצל, להישמר, לחייך גם כשלא נעים, לצחוק בקולי קולות, לבעוט בעקרונות, לחשמל את המחשבות, להטות את האמת... כמה אפשר? אי אפשר.

האוויר במוח הזדהם. אני צריכה ניקוי ראש.

אני נפגעת מאנשים לא מיידית. כמעט ואף פעם לא. אני נפגעת מאנשים בגלים- הכאב מגיע רק אחרי שבועות אחרי שבתת מודע המידע התעכל והתעכל עד שמיצי העיכול התחילו לעכל את עצמם ואת המוח- ואז זה כואב.

אז לי עכשיו כואב.

פתאום נוצר בי ייצר שינאה ומרדנות- בא לי לדפוק אנשים. לגרום להם להרגיש רע. לנצל אותם עד תום, לשחק בהם בחן ואז לזרוק אותם קיבינימט, ולהמשיך הלאה.

קצת כמו להיות אלמנה שחורה. הן מכוערות, האלמנות השחורות. אבל כניראה שזו תגובתי לכאב.

מצחיק שבסוף זה לא יקרה. ייצר הטוב, האכפתיות האנושית המובנת, תכסה על כל התשוקה שבפגיעה, הסיפוק שבצייד מוצלח.

מעניין אם אוכל להיות טובה בלהיות רעה.

מעניין אם בכלל אצליח לפלוט מתוכי את הכאב, או את השינאה, או התשוקה שבשינוי, החוצה.

לפעמים בא לי לכבות את עצמי.

טוב לי ורע לי.

אימא שלי הייתה יותר בכיוון של המכות...חח.

מזל טוב לנו!