עכשיו אני אצל טל. טל יושבת על מיטתה העצומה ומנסה ברגע זה ממש, כלומר בשעה 02:46 לפנות בוקר לפתור תרגילים באנליזה. ובכן, בהצלחה לה, חח.
ומה אני עושה? מה שאתם רואים. מעדכנת אתכם בחרא העסיסית של חיי. אני מרגישה כאילו אני גרה בתוך אסלה משפחתית של משפחה אמריקאית למופת, שעיקרה בחיים זה לאכול הרבה. ממש הרבה. ומה תגידו, האימא שלהם החליטה להרזות (בלי להפסיק לאכול המבורגרים) ולוקחת משלשלים. על כן, אני יכולה להניח שהחיים שלי מלאים בחרא, עסיסית יותר, רירית יותר, הכל יותר והכל יותר ריחני.
בחיי, תנו לי מטהר אוויר.
ובכן, מצטערת שגרמתי לכם להקיא בקשת על המסך ברגע זה ממש. בשעה כזו, מטאפורה יותר מוצלחת לחיים שלי לא עולה לי בראש. עמכם סליחה.
בטח מסקרן אתכם (טוב, תודו שלא. ולא, לא אמרתי את זה בציניות, אני כמעט בטוחה בזה שזה באמת נכון), "למה היא מפרסמת ספריים לשירותים של סנו בסתרים?", "למה כל-כך חרא לה??", "זה לא הגיל הקסום, גיל הנעורים?", "זה לא ה-חיים עכשיו, כשחופש וכשיש חברים...?".
על יד אחת אני יכולה לספור את החברים שלי. אולי אפילו לא אצטרך להשתמש בכולה, מה, צריך להיות חסכניים...באמת...
בכל אופן, זו חופשת הסוכות הגרועה שהייתה לי מעודי. היא אפילו יותר גרועה מהחופש הגדול הגרוע שהיה לי. הכל התחיל לפני היציאה לחופשה, כמה ימים לפניי.
את החלק הלא נחמד, אתם מוזמנים לקרוא באחת הפסקות האחרונות בפוסט שעבר.
וכאן, אני רואה לנכון לציין שאם חצי מכם לא יודעים עברית או משהו, זו הבעיה שלכם בלבד. הבנתי שאנשים הבינו את הפסקה כ"שהחברים שאכזבו אותי ילכו להזדיין!" אך העיניין הוא כלל לא נכון! לייתר דיוק- הכוונה מאחורי המטאפורה הססגונית ההיא שכללה ג.יפית, הייתה שמבחינתי הם עשו מעשים מגונים בחברות שלי איתם. שהם דפקו לגמרי את העניין של "חברים". ואני מציעה להם להשמיע את המעשים המגונים שלהם ברבים, כדי שכולנו נשמע ונתרשם- "איזה מן חברים הם? יפים? מכוערים? שמנים? רזים? ואולי הם כלל לא חברים?! לא ידוע!".
*ועוד דבר מעניין! יש אנשים האומרים שהפסקה הסוררת ההיא מאוד הצחיקה אותם. הם אומרים שהיא משעשעת. ובכן, זה הפתיע אותי. ליתר דיוק כשכתבתי אותה, בואו נגיד שהעיניים שלי לא בדיוק היו יבשות ובואו נגיד שאם אני מוסיפה למשוואה את הגורם של ג.יפית, זה מרגיע אותי. ציניות והומור, אפילו הרדוד ביותר, נותנים לי פרופורציות לדיכאון שלי. אתם אפילו לא יודעים, אבל מאחורי חלק מהפוסטים המשעשעים ביותר בבלוג מסתתרים ימים של אכזבות ובכי, אבל ששש, זה סוד.
אז עד כאן הבהרתי לכל אלה שלא מסתדרים עם עברית שקצת יותר גבוהה מהממוצע.
ועוד דבר- למה נראה לכם שאני אכתוב מה שהאחרים רוצים לקרוא? תיקנו כרטיסי ברכה של הולמק אם אתם רוצים לשמוע משהו חביב! הבלוג הזה הוא אני. לא באופן טואטאלי, ובכל זאת, זו כנסיית הפירקון שלי ולא מעניין אותי מה אתם רוצים או לא רוצים לשמוע. הבלוג שלי, המילים שלי, החיים שלי.
הינה לכם משל;
אני נערה בשימלה ויקטוריאנית אפורה, ויש לי משימה. ישנו מגדל, סוג של צריח. אני צריכה להגיע לצמרת שלו. זו משימת חיי. מובטח לי שם "אור גדול" שיעניק לי שלמות עצמית, אושר ניצחי ושלווה, הרבה שלווה. במחוזות הכפר שבהם אני מתגוררת, האבירים מהאחוזות השכנות מרבים לבזוז את הכפר באלימות, ולהכות ואסלים פשוטים.
לכן, שלווה בשבילי היא מחרוזת פנינים שיקרה יותר מכתר המלכה. שלווה פנימית ושלווה חומרית אי אפשר לקנות, אין להם מחיר.
ועל כן, אני מטפסת. שמעתי שהרבה אנשים מטפסים, אבל בצריחים אחרים שאיני רואה. כולם מטפסים, כולם רוצים לראות את האור. אז אני מטפסת. ומטפסת. וקשה לי. אני עייפה ומיוזעת וצללים מפחידים רודפים אחרי בפרזדורים הארוכים והחשוכים. רק לפעמים, אני יכולה להרשות לעצמי להתיישב על איזו מדרגה מוצקה וודאית ולתת לגופי חופש קצר. לפעמים, אבל גם זה משהו יקר בשבילי. זו ההפוגה היחידה במרדף שלי.
פתאום קרה משהו מוזר. בזמן שאני מטפסת במדרגות ושוב בורחת מצללים עם זרועות ארוכות, האבנים במגדל מתחילות להתערער, להתפורר. קומות וגרמי מדרגות שלמים קורסים אל תוך עצמם בתוך חגיגה של אבק ואבנים מרוסקות. הכל זז, רועד, משקשק ואני צורחת בתחינה. "מה קורה פה??!!".
אני רצה לאנשהו, אולי עוד אספיק אל האור. אני רצה חזק ומהר וחול ופמוטים נופלים עליי. הקירות עולים ויורדים כמו גלים, רעש גדול נשמע, אני קורסת פנימה, נופלת ונחבלת ולא מרגישה את הנחיתה. לבסוף אני נופלת בתחילת הדרך, בקומה הבטוחה של ההתחלה, מכוסה אבק ותסכול ובהרבה חבלות.
אני הנערה, החברים הם האבנים. לפחות יש לי קומה בטוחה למטה ואותה מחזיקים החברים הנאמנים. אני לא יודעת איך הייתי חיה בלעדיהם.תודה.
מה שמוביל אותי לעיניין הבא-
מדהים אותי איך חלק מהחברים שלי מוותרים עליי, על הדעות שלי ועל הרגשות שלי. באיזשהו מקום אפילו על האמינות שלי.
כשאני בוכה, אני לא מתקשרת לחברים לבכות בשפורפרת. אני לא מוצאת הגיון בזה. אני צריכה רק את אימא\אבא והרבה הרבה חום שרק הם מסוגלים לתת לי. אני צריכה כוס קפה, אולי סרט בטלויזיה, אולי תוכנת וורד בהיכון ספרותי והרבה הרבה מוזיקה רועשת ומחוספסת של רוקרים צרודים.
לחברים אני אולי אספר אחר כך, ובטח לא לכולם. לא כל אחד צריך לדעת על כל פלוץ שיוצא לי מהתחת. חוץ מזה, לפעמים כל הממעיט בידע- מרוויח.
יש דברים שצריכים להישאר בין אנשים.
וכן, חבריי הנכבדים, זה שאני לא בוכה לכם בשפורפרת וזועקת קריאות ייאוש, זה לא אומר מראש שאני לא צודקת ושאני קטנונית וטיפשה ומפגרת. זה אומר שהיו לי סיבות לא לערב אתכם. זה שבוכה חזק יותר לא תמיד הצודק יותר. רוצים דוגמא? הפלסתנאים אלופים בבכי ובמסכנות. SO? זה אומר שזה בסדר להרוג אזרחים תמימים מעבר לגדר???
יאללה, צאו מהנימה המתחסדת ועזבו אתכם משטויות. אל תחליטו מי יותר מסכן וצודק (זה לא תמיד הולך ביחד, אגב) על סמך זה. אם הייתם קצת יותר חברים תומכים, הייתם שואלים גם לדעתי. יש סיבה למה אני חושבת דברים, ו זה לא מושתל ממאדים.
וזה שאני לא בוכה מולכם? מה, אני חייבת?
מספיק שכל החופש חלקכם לא מרימים אליי צלצול, לא עונים לטלפונים ולא עונים לאסמסים. זה מספיק.
אל תהפכו לי עכשיו לשופטים גדולים. תשפטו אותי כשיהיה לכם תואר. עד אז? אל תתחסדו. תהיו הוגנים.
כפי שאתם רואים, אני מוציאה פה הרבה קיטור. יש לי עוד סיבות-
למשל קומזיץ שניסיתי לארגן וכמעט אף אחד לא שיתף פעולה איתי, הבטחות הקשורות בקומזיץ שאנשים לא קיימו, התחמקויות והכי מצחיק- ה"למה???" המופתע והתמים שחלק מהאנשים שיגרו לי כשהודעתי שהכל מבוטל. מן הסתם! לא חזרתם אליי, לא העברתם כסף, שותף שני לאירגון התפוגג מהעולם ובנוסף להכל זה ערב חג שני בו המרכולים הגדולים נסגרים ב-2 בצהריים!
ואחר כך שואלים "למה?".
גם אני יכולה לשאול "למה?";
למה אף אחד לא עזר לי באמת, למה כולם זורקים את העבודה השחורה אחד על השני, למה נזכרים בזה יום לפניי, למה אנשים נעלמים לי, למה אנשים לא מודיעים לי על בואם למרות שזה נכתב במפורש בSMS ששלחתי ולמה אני לעזאזל ביזבזתי כ"כ הרבה כסף לSMSים שבסוף הרווחתי מהם רק עוד כף גדושה של דיכאון לגרון כשגם ככה מצבי בימים האחרונים לא מזהיר, בלשון המעטה מאוד.
כן, באמת, למה???
טל כבר מזמן ישנה, השעה מאוד מאוחרת. הגב תפוס לי והעיניים שורפות, ואני ממשיכה לכתוב ולכתוב ולשפוך הכל בכזו פשטות שלא עולה לי בדיבור.
אני לא יודעת אם תאהבו את מה שנכתב כאן, אבל תאמינו לי שאני גמורה. אין לי כוח לכלום, ומלנכוליה וקוצר רוח כרגע שולטים בחיי.
יש לי עוד הרבה לכתוב ועל הרבה להתרגז, אבל דיי. כמה אני עוד יכולה לחטט בפצעים פתוחים?
עזבו אותי ואל תחפשו אותי כי הקרב הזה מיותר.
הייתי ממליצה על שיר חדש, אבל השיר היחיד שאצלי באוזן בימים האחרונים זה "עד העונג הבא" של המכשפות.
"שוב תקופה של גאות בחיי
מים רבים שוטפים את חושיי
אני נמשכת
והופכת-
לחיית חושך למפלצת רטובה
לשדון לילה לפיה הטובה
מתוקה ודורסת
את האור מכבה
ולנצח זורמת- עד העונג הבא".
לילה טוב ובוקר טוב והלוואי שיהיה רק טוב,
פלורה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
