האם אתה חושב עליי? הופך את דמותי הלרוב מחוייכת במחשבותייך, כמו תהייה אם להעמיס שניצל או קציצת בשר בחדר אוכל על מגש דביק. האם אתה מרגיש את המגע שלי על גופך, את נשמתי המהבילה והנמרצת על צווארך או אוזנייך העסיסיות, רגע לפני נשיקה או נשיכה? סתם ככה, תוך כדי נסיעה לאיזה יעד עלום, או במקלחת בסוף היום, כשאתה מסתבן. או לפעמים כשבחורה מתולתלת חולפת על פנייך, אולי אפילו מהסה חיוך דל לכיוונך. האם שיערי כהה או בהיר יותר? היא מזכירה לך אותי?
האם הייתי בכלל מישהי עבורך? אדם מעניין, אישה, נערת חלומות, סטוץ מתמשך, אהבה נכזבת, עוד אחת מהפאב הדרומי, פספוס? מה אני לך?
השאלה הזו קורעת לי כמה נימים עדינים באכזריות לא מעטה, איפשהו שם בבית החזה. אתה לא יודע מה אתה בדיעבד בשבילי. אולי אתה מנחש. או הפוקר פייס שלי מוצלח מספיק, והתמונות המחוייכות באיוולות בפייסבוק, בתוספת פניני שנינות לקלילות, מורחים לך קצת את האגו. אולי מהדקים קצת את האדישות, הופכים אותה למתוחה וברורה יותר.
אבל אתה לא סתם. וכמו שברי סחרוף כתב באחד השירים החביבים עליי פרי יצירתו, כלום זה לא סתם. כאמור כל העניין הזה היה "כלום", או "סמי-כלום", אבל זה לא היה סתם. זה היה הכל, בבאת אחת, בשיא הריגוש.
בא לי שתפתיע אותי, שתשוב כך פתאום לחיי. עם אותו החיוך, ועם אותן הזרועות החזקות, ושהכל פשוט ימשיך לרוץ מהנקודה בה גווענו. שנבלע זה בזרועות זו, נתעדכן במהרה, ונרוץ לאנשהו. לא משנה לאן, לאיזה קשר ועם כמה בגדים. העיקר ביחד.
ואולי פשוט עדיף שתתנדף כבר ממחשבותיי, מכל אונות מוחי וכל חדרי ליבי, שתתפוגג כמו זיכרון חמוץ-מתוק רחוק. מר לי כל-כך. בכלל, ובלעדייך. אז למה שלא תסתלק כבר מהמקום היחיד שבו הקשר הארור הזה ממשיך להתקיים, בתוכי? תוריד לי את מדד המרירות בדם בעשרות מל"ג.
יש ימים ארוכים בהם אני בטוחה שכבר עברתי הלאה. והנה אני רוקדת עם בחור חדש שמחזר אחריי. והנה אני מנסה שוב להחיות קשרים שלא נקשרו. ובכל זאת. לפתע המחשבה עלייך לופטת אותי בעוצמה, כשאני לא מוכנה ומתנשפת בהפתעה המומה, וכל-כך כל-כך מרה. ודווקא אז, באותו הרגע, ישמע השיר הצ'יזי והנורא מכל: love hurts של אינקובס. ולא, באמת שאין לי את זה ביותר פתטי.
מנסה לא להשתקף יותר מידי ליד חבריי המחוייכים, מנסה לא להקרין את דמותך האהובה ואפופת הערגה מעיניי על קיר תמים או על חולצות לבנות של אנשים חסרי דאגות. מנסה מנסה מנסה. ספק מצליחה.
אם רק היית חוזר לחיי, הכל היה נצבע בצבעים רכים יותר, פחות גרוטסקיים. ובינתיים. בינתיים אני קפוצה. רצוצה. חמוצה. מחמיצה. קצוצה. מחוצה. חצוצה. מלאת צרצורים, נלחמת נלחמת נלחמת כשצריך להרפות, וליהנות מהנקודה בה חייך הניחו אותך אחרי עמל רב. ואני? אני חסרת מרגוע.
גם עכשיו הדמעות מתגלגלות הן, למרות ששום דבר נוראי היום לא קרה. שום דבר לא קרה. שוב. זה מספיק.
היחידה שלי מקסימה ברובה.כיף לי עם האנשים שסביבי, הם באמת חבר'ה טובים ואיכותיים.
לא הלכתי לקב"ן. אחרי פוסטים האלה אני מתעוררת בבוקר שלמחרת כמו אחרי חלום עקום ומטושטש, שלא אומר לי הרבה.
לא אמר לי הרבה. עדיין רע, אבל וויתרתי.
בודד לי קצת, לוקחת מנת חברים וידידים כמו מסוממת, שמקווה שזה יספיק עד לקריז הבא. להגדיל את המכסה? להתחיל לשלם להם על שעות פטפטת בטלפון\על "היי מה מצב?? :)" בפייסבוק\ מחוות שלום ברחוב?
בא לי להצליח יותר. להיות פחות במדור. לעשות דברים אשכרה מגניבים או לפחות מספקים. להיות גדולה מהחיים. לנצח במשחק הפסיכולוגי. לא לשכוח לקחת ויטמינים. ללמוד להיות חזקה. לא לשבור את השריון. לא לקרוע את הרקמה. לא לשכוח את הבית. לא לשכוח למה אני מסוגלת. לא להיכנע לבינוניות. לא לשקוע בעצלות. לא לחפור בעצמי יותר מידי. להיות קלילה. לשים זין. להעיז. לשכוח את הקנאה באנשים שנמצאים במערכת אמיתית ומשומנת. לבנות את עצמי מחדש. לשאוף בלי להיחנק. להפתיע. להפסיק להיות דו"צה מליצית ודוחה. להגיד את האמת לפעמים.
להיות קצת אני מפעם.
קצת אבודה בדרכים, אבל יום אחד אמצא את השביל המתאים.
והבנים שבו לגבולם. מתים, בארונות. זה היה צפוי, זה היה כמעט שקוף. עוד ברגע החטיפה החיילים היו פצועים והייתה הערכה שהם נזקקו לשירות כירורגי דחוף ומוסמך, כזה שבשטח רוב הסיכויים לא יכול היה להתבצע. ובכל זאת, הייתה בי תיקווה. כל-כך קיוויתי שכל הערכות המודיעין שלנו כוזבות, שנסראללה דאג להם- ולא מתוך אנושיות אלא מתוך אינטרסים לפחות, שהדמעות של קרנית ושל ההורים של החיילים היו לשווא ושהם עוד יחייכו אליהם- אך לא- הכל היה באמת חסר חשיבות. הם לבטח היו כבר מתים לפחות שנה, אם לא מתחילת המלחמה. אם העולם הבא קיים, אולי הם מביטים עליינו, על האולמרט הקטן, על עם ישראל שתמך, ששכח וששוב פעם ניזכר, על ההורים שלהם שהולכים לישון כל ערב עם הידיעה שהבנים שלהם נירדמים או מתים על אדמה זרה, על הנשים שנרדמות ליד כר קרה, על המקום הקטן הזה, ישראל, שבקושי אפשר לראות במפה ובכל זאת, כמה הם הקריבו בשביל הרצועה הקצרה הזו... והיום, היום בבוקר הסיפור הזה נסגר. בארונות כמו בתוך מיטה, הם שבו לביתם. עם כניסתם ארצה, כל התיקוות נחרצו, כל הסבתות התעלפו וכל אחד הבין שהסיפור הזה סגור. כל מה שחיינו עליו כל הזמן הזה היה התיקווה. עכשיו, כשהכל ברור וחד בצורה מחרידה, התיקווה מתה גם היא. האם היה שווה להחזיר לזרועותיו של נסראללה את סמיר קונטאר, הבנאדם שלא חשש לחצות ימים כדי לרצוח כמעט משפחה שלמה, לפצח ילדה בת 4?
אני מניחה שכן. אם העיסקה לא הייתה מתבצעת, היינו נשארים אם שאלות "מה אם...?". זו כניראה השאלה הכי קשה שיכול לשאול את עצמו אזרח ובטח שגם הממשלה. "מה אם הם מתו בגללנו?", "מה אם הם עדיין חיים?", "מה אם טעינו?"... שאלת "מה אם טעינו?" עכשיו כן רלוונטית, בגלל קונטאר, אבל אתם יודעים מה? לפחות שאר השאלות נחסכו ברובן מאיתנו. עכשיו הכל ברור, וזה חשוב. קונטאר, עם כל אכזריותו הנוראית, כבר יושב בכלא 30 שנה. אני כמעט בטוחה שהוא לא יחזור שוב לפעילות טרוריסטית חבלנית. היום קראתי בעיתון שהוא יהפוך לגיבור שם ויעסוק בהסברת חיזבאללה. "הרוצח המסביר". משעשע בצורה אירונית. בנוסף, כל חייל זכאי לחזור למדינתו. אני משרת מדינה- ועל כן מדינה מחוייבת לשרת אותי. או לפחות להחזיר אותי הביתה, בכל מצב שהוא, חיי או מת. כל-כך קיוותי שהם יחזרו חיים...
אבל הם חזרו מתו. עכשיו יקומו לבטח 390306350 וועדות חדשות שיחקרו את מה שקרה, עיתונאים אמיצים יחצו גבולות וינחיתו עלינו כתבות בומבסטיות באורך של 8 עמודים ב"7 ימים" ויטענו לממצאים מצמררים. כל פרשה נגמרת ככה וממשיכה בדרך זו. ינוגנו שירים, יכתבו ספרים, יטענו דעות. הכל יחזור לעצמו ורק החיילים ישארו בארונות הקבורה, מביטים מעליינו מלמעלה ותוהים למה כל זה... בשבילם כבר דבר לא משנה, שמם התווסף סך-הכל לרשימה המכובדת של המתים האמיצים, של האנשים שארצם אכלה את יושבייה, אותם.
בתאבון, אך מי יהיה הבא בתור?
שליט, אנחנו חייבים להציל אותו. הוא באמת שבוי שיש לי ולעוד מקורות בממשלה אמונה וידיעה שהוא בחיים, לא רק אמונה עיוורת שעכשיו, כשנילקחה ממני, אני יושבת עם ריקנות מוזרה. כמה נוראה התיקווה וכמה נורא בלעדייה!
בואו נכה בברזל בעודהו חם, בואו נממש את התיקווה כשיש עדיין עילה לחייה, בואו נציל את שליט! עם ישראל כבר ראה מספיק מתים בשנתיים האחרונות. אנחנו זקוקים לחיים, לאנשים שהתגברו וניצלו. שליט הוא האופציה האפשרית ביותר. רוב הסיכויים שרון ארד מת עוד ב-88' על פי דוח של החיזבללה, כך ש... רוב הסיכויים שהוא יוכרז כחלל, לצערי.
איך אפשר לדרוש מבני 18 שכל החיים עוד לפניהם ללכת למסור את חייהם תמורת שבי, מוות ושכול? אי אפשר. המדינה חייבת להציל את שליט, הן כדי להילחם בהשתמטות והן כדי להחזיר את האמונה בצה"ל, בישראל. עכשיו המושכות בידיי ממשלה. זה כישלון. גם לנו יש מושכות, אז בואו נחזיק בהן חזק-חזק, כדי שכל הסוסים ידהרו למטרה אחת, שליט.
אלדד רגב, ז"ל.
אהוד גולדווסר, ז"ל.
הייתי רוצה להאמין בשלום, אבל הוא לא קיים. יהיה עוד מחיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
