לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

BOO LIFE



Avatarכינוי:  Flora

בת: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

זה הזמן לדבר עליו.



לא, לא, שכחו מעלם חמודות מהשכבה שנפלתי בקסמו. בינתיים הנפילה הקרובה שלי צפוייה מה"רגלית" שהכלבה שלי דייזי תעניק לי בשוגג, בזמן שארוץ בריצת אמוק לחדר ה"מוגן" בעת יללת הצבע האדום. התאהבות? לא אצלנו.
המצב הזה של הלחימה-הפסקת אש- לחימה גרם לי לנדוד במשך שבועות בין אשקלון- ת"א- ג'רוסלם והביא אותי למצב של עייפות קלינית, אנמיה קלה ועוד משהו מוזר עם בלוטת התריס. ממש מכונה משומנת שכמותי!
בכל אופן, המלחמה הביאה אותי למסקנות ולמחשבות מסוימות בנושאים מסוימיים- בנושאים מסוימים כמו חיי החברה שלי לא הרהרתי הרבה (אבל כן התגעגעתי נורא לחברותיי הקרובות), מצד שני עניינים ערכיים-ספריטואל-אמונתיים- על זה דווקא חשבתי הרבה...


אז על מי ועל מה רציתי לדבר בפוסט הזה?
א) דיעה פוליטית
ב) אלוהים
ג) משבר הגז באוקראינה. סתם, קבלו ביטול.

דיעה פוליטית נפגעת חרדה:
&nbsp;הדיעה הפוליטית שלי הובהלה ל"ברזילי". הדיעה שלי ניחנה בסובלנות וסבלנות, נטייה לחולמנות של- ואיי! אולי שרון צדק ויהיה שלום?!, ולחמלה. הדיעה נפגעה מידי יום ביומו, עוד לפני המלחמה, בזמן ה"רגיעה" הלא רגיעתית בעליל (תשאלו ת'צופר שליד הבית).
יש לי כמה סיבות לדאגה- אני חושבת שהדיעה שבקה מחייה זה מכבר, מחרחרת ופולטת רוק משפתייה וממלמלת "שלום...שלום".
אז היא מתה. מסכנה.
עכשיו נוצרה אחת חדשה- מורכבת מנסיבות, התבגרות ומחלקי גופה של המנוחה. במקום מסויים אני עדיין קרובה לאג'נדה מרכזית כמו שהייתי לפני כל המלחמה. אני קרובה יותר למרכז השפוי, אבל אם לפני כן נטיתי שמאלנית- ובכן, בואו נגיד שהאוטו שלי שינה פנייה.
&nbsp;
אין לי שום בעיה עם השמאל המתון , ומתישהו בעוד הרבה שנים יהיו כאן 2 מדינות, אבל אם יעבור בדרכי שמאלני יותר קיצוני שישאג ויצעק "Free -free Palestain!" בזמן שאני ועוד מיליון אזרחים בני עמו יושבים בממ"דים ומלקטים טראומות- בואו נגיד שאני לא בטוחה שאחזיק את עצמי.
קודם כל- בטוח אבכה (כי כשאני כועסת אני בוכה), ואז אני מניחה שאצעק עליו ו... ו... לא יודעת. אקרע את שלטיו? אדחוף לו אגרוף? אדחוף את שאריות שלטיו באגרוף לתחת המצומק שלו? לא יודעת.

אני רק יכולה להגיד שכשאני ספגתי כ-100 רקטות ביום בשיא הלחימה עם מאות אלפי תושבים, מאוד נעלבתי מכל הקבוצות בפייסבוק והפוסטים בישרא ומהעצומות ומההפגנות הענקיות שהצדקנים האלה דאגו לארגן.
זה היה דוחה, מגעיל, מכעיס. זה היה בוגדני, ולא רק אני הרגשתי כך. לא ראיתי אדם מהאזור שהגיב אחרת לכל זה...

הרי הרבה יותר קל להשתמט ולהעביר ביקורת על המדינה או לשבת בפלורנטין על פלאפל\ספגטי (תלוי באמצעים) ולמלמל "דו-קיום" בין לעיסה ללעיסה, או לצקצק בלשון מול תמונות שפוגעות בזכות לפרטיות של עזיתיים מדממים ורק להגיד מידי פעם-
"הו! זה כ"כ לא הומניטרי! אנחנו כאלה נאצים! מה, אצלנו אין כמעט הרוגים, זה לא הוגן!".

מה אתם יודעים מהצדק?



(ואגב-

"וואלה!" סוף-סוף פירסמו משהו שהוא לא שמאלני-ההו-כה-צודק לשם שינוי. קטע שפוי ברובו, שמחזיר לפרופורציות של "מהי מלחמה" והאם בעצם בהרבה בחינות ניצחנו. אפשר לקרוא.)



אמונה מוחיית מתוך חרדה:

חזרתי להאמין באלוהים, או לפחות שמישהו שקרוב לזה. או משהו. אווח, בקיצור- משהו עליון שקיים למעלה (ובגלל זה הוא עליון, דה!?).
זה משהו גדול, למעשה, כי פתחתי במרד בדת כבר דיי מזמן. כפרתי באמונה עוד... וואו, מתקופת הספטמבר? לא יודעת, אני מניחה שזה היה קיים עוד לפני.
שיעורי פילוסופיה מרתקים קירבו אותי לזה וכן המראה היומיומי של המאמינים "הצדיקים" ו"התמימים" תרמו לכך. אני יכולה להודות שב"מסע מבראשית" ביום שישי, כשהיינו בכותל וכולם שמחו וצהלו והלכו להתפלל והכל- הייתי הכי שבר כלי והרגשתי הכי לא שייכת שיש. אז קיפצצתי, כן. אני לא מרמרית הורסת שמחות. אז הלכתי לכותל ואפילו שמתי פתקים למשפחה. אבל- לא התפללתי. כך זה הלך:

ניגשתי לכותל, היה עמוס יותר מבעזה (וזה המקום הצפוף ביותר בעולם). גיששתי אל הקיר הקריר והגבוה מבין כל הדוסיות ונגעתי קלות באבנים הספק רכות -ספק מחוספסות. דחפתי את הפתקים עמוק ככל שהייתי יכולה בחרצים וליטפתי את האבנים. פתחתי בדיאלוג כזה:
"אתה יודע? לא ניראה לי שאתה קיים. האבנים האלה, מה הם סה"כ? רק אבנים. מה הקיר הזה? רק קיר. מעודי לא ראיתי ניסים. מעודי לא מצאתי הגיון בחוקים הרבים שיש במקרא. לא תמיד שמרתי צום, והפסח בבית הוא מקוצר, ואם אני אוכלת לחם בפסח אני לא מתאבדת וכנ"ל לגבי פירות ים ושלל המאכלים הכוללים בשר וחלב שמתערבבים אצלי בחיך בלי שום נקיפות מצפון. ואתה יודע מה? קל לי יותר להאמין בחייזרים מאשר שבך. תנ"ך זה רק גבוב סיפורים מרתקים. אלו רק סיפורים. ואתה רק המצאה, משהו שבני ישראל נאחזו בו כשהרגישו אנושיים- פשוטים, חסרי ביטחון, רופפים. אתה רק רעיון שקיבץ אותם יחד, כמו קומוניזם, כמו דיקטטורה. ואני לא חושבת שאני מאמינה בך. קשה לי לצאת מכבלים ישנים של אמונה שכבלו אותי לדת עוד מגנון, אבל הינה, אני עושה את זה. ואני שמה פתקים כי ביקשו ממני וכי זה לא יזיק. אתה רק רעיון שאם מאמינים בו מספיק, הוא ניראה בר קיום, כמו המשאלות שהשחלתי לקיר החלול הזה, כמו ה"הסוד". ימים יגידו אם אתה קיים".
נגעתי שוב באבנים והלכתי.

המלחמה הזאת גרמה לי להתפלל. לקחת את הברכות ששלחו לי באינטרנט ולהתפלל למען החיילים. המלחמה הזאת גרמה לי להגיד תודה על כל גראד שנופל בשטח פתוחה, ועל כל הניסים הקטנים האלה.
לפעמים הייתה לי הרגשה שמלאכים שומרים על השמיים, שומרים עליינו מתוך חוב עתיק או מתוך הצדק לשמו. לפעמים הרגשתי שהמציאות גדולה עליי בכמה מידות ואני טובעת בה.

אני לא הולכת לשנות את מינהגיי, אני עדיין אותה הבחורה הלא כשרה שכל הערסים הדתיים בשקל בשכבה שונאים. אני עדיין לא אקח את כל הסיפורים בתורה כאמיתיים, אני עדיין לא אצום בשביל גדליה כלשהו.
אבל, אני מאמינה שיש שם מישהו או משהו למעלה ששומר עליי, על כולנו. אולי זה חייזר, אולי זה רעיון, אולי זה אלוהים, אולי.
אבל כפי שאמרתי, כשבני אדם מרגישים רופפים- האמונה מחזקת את כל הקשרים.

אולי אני לא דתייה ואני בזה להלכה, אבל אלוהים אוהב אותי כי דרך ארץ קודמת לכל, ולי יש את הדרך הזאת.




כל מי שעבר את הפוסט- קולולולו!
זו בהחלט חפירה לשמה:P.

אולי באחד הימים כשאסיים עם עיתון ביה"ס הנטוש ועם הבגרות המפחידה במתמטיקה שמתקרבת אליי (וכאן אני מודה שאני בכלל לא מוכנה אליה נפשית ואני לא מבינה את הפוצים ממשרד החינוך דופקים אותנו כ"כ ולא רוצים לדחות אותה), אעלה תמונות מאשקלון-ת"א-ירושלים- מסע הנדודים שלי שבו פגשתי את יענה ואת ג' דיי במקרה בירושלים בחור שגרתי בו (וזה אכן היה חור. עובדה- מהחלון נשקף לעברי גדר ההפרדהXD).



בינתיים- המלצות:

The Last Shadow Puppets" עם השיר הנהדר והמיוחד&nbsp; The Age Of The Understatement

הקליפ מוזר במובן הלא טוב אבל השיר מהנה. אלכס טרנר מארקטיק מאנקיז הגאוניים מוכיח שהוא יכול מעבר לאינדי-רוק רגיל ועושה משהו מגניב הפעם. צמד מגניב, למרות שהוא כל הזמן מצטלם לקליפים עם תוף מריים.

תומר יוסף ובן הנדלר - עברתי רק כדי לראות - שיר יפה ומוכר עם קליפ מקסים.
אני פשוט חייה ללא אמ.פי על יוטיוב נטו, אז תבינו אותי:)





מחווה פטריוטית:

כל הכבוד לישראל, כל הכבוד לצה"ל!




בברכה נטולת גראדים,
פלורה:)




נכתב על ידי Flora , 18/1/2009 15:58  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור לתחרות "הסוף המפתיע"



סיפור האהבה המריר- מתוק של מר תשבי

 

 

אני לא טיפוס שבוכה, ובכל זאת עיניי התמלאו בלחות מבחילה. אפרת הייתה בשבילי הכל, אהבתי אותה יותר מאשר את עצמי, ועכשיו אני בוהה בה ובו, דבוקים יחד, מתמזמזים. עומר ואיגור תמיד אמרו שבשבילה אני רק סחבת מטבח, אבל תמיד אמרתי שאת אפרת האמיתית והמדהימה הם לא מכירים. כנראה שהם הכירו, אני דווקא לא. 

הביטים הלמו בי כמו פטישים, האורות של המועדון המשיכו לרחף ולהתחלף מעליי והאנשים המיוזעים שחייכו, קפצו ושתו המשיכו לסוב סביבי במערבולת של מאווים. הרגשתי בעין הסערה.

גולה קטנה החלה להתגבש בגרוני. ראיתי מספיק להיום. קול קטן צרח בראשי ללכת לאפרת ולשבור ת'אף לבלונדיני שלידה, אבל הוותרנות הפסיבית שאפיינה אותי יותר מכפי שהייתי רוצה, משכה את רגליי מחוץ למועדון ההומה. נמשכתי לאוויר הקר של הארבע לפנות בוקר עם בקבוק בירה חצי ריק ביד,  ועם בטן גדושה באכזבה ובכעס.

הלחות הצוננת שעמדה באוויר נגעה בפניי החמות ופתחה את סכרי עיניי. איך היא יכלה...?

דמעות זרמו מעיניי, והגולה בגרון רק גדלה. לפתע חשתי בעייפותי; כמה נמאס לי מהכל וכמה בא לי להירדם ולהיכנע לשינה חסרת חלומות, שבסופה אתעורר לצלילי תופי האפוקליפסה המיוחלת.

 '...Boys don't cry  ', זמזם קולו של רוברט סמית' בתיבת המוזיקה הריקה בראשי.

אני באמת סחבה.

התחלתי ללכת. הלכתי והלכתי לאן שרגליי הובילו; אולי דקות, אולי שעות. אולי המועדון היה בים, אני לא יודע. המראה של אפרת והבלונדיני המשיך להתגלגל במחשבותיי. רציתי לצרוח, אבל שתקתי.

הריח הפראי של הים הכחול-שחור אפף אותי בשכרות. חלצתי נעליים וצעדתי על החול הקריר אל עבר הים. רחשי הגלים התמזגו עם מחשבותיי הסוערות והתיישבתי מול הים. היה קר.

 אני חושב שישבתי כך לפחות חצי שעה- מתחבט אם לחזור ולהכות את הבלונדי ומי יודע, אולי להגיד משהו לא מתפשר לאפרת. אך ישבני נשאר דבוק לחול. סחבה.

בעודי טרוד ומרוט במחשבותיי, הרגשתי צל מעליי. קפצתי בבהלה. "מי אתה?!", פלטתי בהיסטריה שלא הייתה מביישת בן 17 שנעצר כשהוא נוהג ללא רישיון.

"רק אדם אנוכי", חייך גבר גבוה ותמיר שגילו היה מתעתע. עורו השזוף והרענן אמר שהוא בגילו של אבי, בגיל העמידה אולי. מצד שני, זקנו ושיערו הארוכים והכהים זהרו בשיבה המפוזרת, ובהקו בעדינות תחת אור הלבנה. "אני יכול להתיישב? אנשים שבוכים גורמים לי לבטוח בהם. רק בני תמותה באמת בוכים", הוא אמר בקולו שהיה נעים אך צרוד.

"כ-כמובן", מלמלתי והתיישבנו על החול הרך.

שתקנו זמן מה. "למה בכית?", הוא שאל  בעודו ממולל את גרגירי החול באצבעותיו שרעדו קלות. הוא היה זקן מהנראה. משום מה הוא הזכיר לי את המורה שלי לתושב"ע מהתיכון.

"קרא לזה אהבה נכזבת", הצעתי במרירות ולגמתי מהבירה המרירה אף יותר.

" הו, אהבה... גם אני חוויתי אחת כזו", הוא חייך חיוך כואב ועייף. "גם היא הייתה נכזבת. וויתרתי בשבילה על כל- כך הרבה דברים... ואת תוצאותיה אני סובל נצח", הוא הביט בעיניים מצועפות לשחקים, והצעתי לו לגימה מהבירה. כל- כך נכון...

הוא החזיר לי את הבקבוק והנחתי אותו בחול, מגדר סביבו חומות קלושות.

"אתה יכול לספר לי. תרגיש הרבה יותר טוב", הוא הציע בעודו מביט לכל הצדדים. החוף היה ריק, וזה מה שהצטרכתי. סחבות רכרוכיות פותחות את הלב בפני הומלסים רומנטיקנים ולא הולכות להילחם עליו.

פרשתי את סיפורי לפניו. המזוקן הנהן בכל המקומות הנכונים, הוא היה מאזין נהדר. להפתעתי לא הזלתי שום דמעה. אחרי שסיימתי את סיפורי המאכזב, שתקנו זמן מה.

"איך קוראים לך?", שאלתי לפתע.

המזוקן הרהר. "קרא לי מר תשבי, אני מעדיף".

"דודו", לחצנו ידיים. ידיו היו חמימות. "אז מה אתה אומר, מה לעשות?"

"לא יודע. מעולם לא אהבתי אישה, אולי חוץ מאימי. הייתה לי אהבה אחרת, אפשר להגיד".

"אבל אהבה היא אהבה. מה היית עושה?"

"חוויתי בגידה באהבה המסוימת הזאת שלי, בגידה כואבת מאוד. כאילו נעצו כידון בגבי. אבל עכשיו, נצח אחורה, אפשר להביט בפיכחון. גם אני הייתי אשם. אולי גם אתה, אבל בעיניי זה רק ביש-מזל של אישה", הוא משך בכתפיו ושלף את הבירה מהחול, "'שימני כחותם על לבך, כחותם על-זרועך כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה'. 'שיר השירים'. שכח ממנה. היא מביאה אותך לשאול".

הוא לגם לגימה ועיווה את פניו. "מר", הוא חייך, "יכולתי לסדר לי עכשיו איזה מרלו או לפחות תירוש".

"אצל הקרובים בפסח?"

"אפשר להגיד", הוא הביט שוב לכל הצדדים בחשדנות מהוסה.

"אתה מצפה למישהו?"

"אני מקווה שציפיותיי לא יתממשו", טמן מר תשבי את הבקבוק שנית בכובד ראש.

"טוב... בסדר. אז במה אתה עובד?"

"בזמני... הייתי סוג של רב".

"רב? רב לשעבר? איך זה אפשרי?", הסתקרנתי.

"לפעמים אלוהים מפטר אותך", אמר בקול שקט.

"הפסקת להאמין בו? הפכת לאתיאיסט?"

"להפך. הוא הפסיק להאמין בי". ארשת פניו הייתה מוזרה- צער עמוק בתיבול עם השלמה וחשש מוסווה.

"אני לא מבין איך זה אפשרי...". התחלתי לתהות אם למזלי הטוב בחרתי להתיישב עם מטורף מלנכולי. אבל הייתי עייף.

מר תשבי נרעד. הוא הביט לכל הכיוונים, חיבק את עצמו והביט בי בכבדות ובפחד. "אני הולך לספר לך מי אני. את האמת. אני אספר לך... למה רצחתי 850 איש. אני... אני...", הוא התחיל למלמל בטראנס מוזר.

פחד הזדחל במורד גבי. זזתי הצידה, מתרחק ממנו.

"אל תפחד! איני מטורף, לא יותר ממך! אני בן- אלמוות מקולל, רוצח קדוש, אני - ", רוח גדולה החלה לגעוש וחול התעופף לכל עבר. מצמצתי בעיניי, מתרחק ממר תשבי ההומלס חולה הסכיזופרניה ואולי המבתר במנוסה.

"לא! הם באים! לא!!!", הוא זעק בייאוש שכמותו לא שמעתי מעודי. הוא כרע על ברכיו ומבטו נתלה בשמיים החשוכים.

הרוח שככה כאילו לא הייתה. נָדמה. וכך גם מר תשבי. דמעות זרמו   מעיניו המטורפות שהיו פעורות לרווחה במבט חלול. ללא קול כמעט הוא לחש "למה".

הייתי מזועזע. הוא לא ניראה לי עוד כמזוקן חביב. ממש לא. הייתי מבועת ותהיתי אם להתקשר למשטרה או משהו. הוא מטורף גמור!

כאילו מחשבותיי נקראו, הופיעו מאחורי מר תשבי שתי דמויות בבגדים לבנים וחלקים שנראו כזוהרים בחושך. הם נעמדו לידנו. הם היו גבוהים וחיוורים; האחד היה לבקן ועיניו היו כמעט שקופות ולאחר היה שיער כהה וארוך. הם נראו כמו אחים בבית- חולים.

"מר תשבי? תתלווה אלינו בבקשה. הבריחה שלך מהמחלקה הסגורה אסורה", אמר הלבקן. בעודו כורע, האחים עטפו אותו בכותנת משוגעים לבנה. "תסתלקו...", הוא לחש כשמזרק חדר לזרועו. האחים הנהנו לעברי, העלו אותו על גבם בקלות והלכו. הייתי אסיר תודה. העולם התחיל להתבהר.

לבשתי את נעליי ולקחתי את בקבוק הבירה. רעדתי. חשבתי שהבקבוק כבר ריק אך הוא היה מלא יותר מאשר מקודם. השחר האיר צללים ומשהו נצנץ על החול. התקרבתי. עקבות רגליים גדולות היו מפוסלות מזכוכית בה. גמעתי מהבירה. הניסים של אליהו מעולם לא היו מתוקים יותר. כאן צעדו המלאכים.

 

 

  

*1000 מילים בדיוק!   J

  

 

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

 

 


 



 

יאללה, ניראה מה יהיה:).

כמה פרטים עסיסיים על המטורף מהסיפור לאלה שיושבים בממ"ד וכנראה אין להם מה לקרוא:

+ תשבי הוא שם משפחתו האמיתי של אליהו, תבדקו בתנ"ך!

+ ע"פ התנ"ך, אליהו מעולם לא מת- הוא עלה עם הגוף החומרי שלו לשמיים. אפילו חיפשו את גופתו, אך כמובן לא מצאו...

+ אלוהים פיטר את אליהו מתפקידו כנביא בגלל קנאות הדתית המוגזמת שלו. מרוב אהבתו לאלוהים הוא לא אהב את העם ולא ייצג אותו (שזה חלק לא פחות חשוב לתפקיד הנביא).

+ את הסיפור של אליהו הנביא אתם יכולים למצוא במלכים א' פרק י"ז עד מלכים ב' פרק ב'.

+ אני מושפעת משיעורי תנ"ךXD

+ אני הכנתי אתכם לבגרות כרגע

 

 


 

 



 

 




 

מקווה שאהבתם וחיבבתם ולא נפלו עליכם טילים,

F L O R A:)

נכתב על ידי Flora , 11/1/2009 01:15   בקטגוריות סיפרותי, תחרות  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,392
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , צבא
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFlora אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Flora ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)