בא לי לדבר על זה. אני לא יודעת אם לנסח את מה שעובר לי בראש באיזו שירה לירית קרן-פלסית-אידיוטית, או לכתוב תכלס, אבל בגדול- אני כמהה.
ואין דבר חדש בזה.
האייטם בסיפור הוא שיכול להיות שהכמיהה אינה חד צדדית
אינה מרחפת.
היא איתנה
הדדית.
אמיתית?
מכירים את זה שאתם רואים אדם מסוים, ומיד "וי" אדום מסולסל נתבע על-יד שמו, באיזו רשימת "אנשים שאני אוהבת לאללה- אנשים שאני מעוניינת להשאיל לניסויים של חייזרים" באיזו אונה במוח? אז ככה בדיוק ה"וי" האדום הסתלסל בעדינות על אותיות שמו, מתכרבל על הקווים המעוגלים, על מילים סמוכות ובטוחות בטור ה"מתה עליכם!#@%". וזאת, יש לציין, טרם ששמו היה ידוע לי.
מכירים?
אני חושבת שאני אדם פשוט ככלל בני התמותה ברחבי התבל, אבל ככל בני האדם- גם לי יש שריטות עמוקות יותר ופחות, ש... טוב, בואו נאמר "עלולות להבהיל אנשים מסוימים". כן. זה מתאים.
מה זה אומר בעצם? זה אומר שיש מצב שאעשה צחוק מעצמי בלי יותר מידי יסוריי מצפון בקהל, שאומר שטויות, שאתנסח בסירבול יתר, שאפלפל את דיבורי ביותר מידי תיאורים ואפקטים אור-קוליים, שארק מידי פעם, שאשתנק מצחוק, שאעשה תנועות בלתי רצוניות, שארקוד באמצע הרחוב ושבאופן כללי אהיה עסוקה למדיי בלפדח עצמי לדעת.
הרבה בנים ובנות מביטים בי בחשש כמעט מתקבל על הדעת. כיווץ בלתי מורגש בגשר האף, עיניים קצת פעורות מהרגיל, אחת מזוויות הפה משוכה לצד. ודממה. דממת נבוכה להנצחת מעמדי כ'כזאת יצורה', יצורה משוחררת יש לומר, אך יצורה לכל דבר. איני עדינת נפש גמורה. אני לא מטיפוס הבנות השתקן והקולי\השתקן והנסיכותי\השתקן מרוב טיפשות. אני לא אגוז קשה, אבל אני לא עיסת מסטיק דובדבן לעוסה, שכולם כל-כך אוהבים לאהוב.
ואותי זה מדהים. מדהים, מחמיא, ומרגש כשיש אדם שמחייך אחרי עוד שטות טבעית שפלטתי מהפה. מרגש אותי שהפריסטייל דאנס שדפקתי באמצע הקרייה קיבל מבט משועשע ולא קר ו-"ואט דה פאקי" כמו מהשאר. שאני מובנת. שאני לא "יצורה". שאני-אני-אני, ואני לא צריכה להשתנות, ולא צריכה להיות ליידי אנגליה מימיי הביניים, עם יותר מידי לבנים מתחת לשמלת המחוך החונקת.
זה קרה לי פעמים בודדות, והרוב מתייחס אליי במן "Bady"יות או זלזול מוחלט. אבל... מכירים את זה שאתם מרגישים מבט?
או שמחשבה מסוימת של מישהו ברורה לכם כקרן אור ביום אביב בהיר? (בואנ'ה, מה נסגר איתי- נהייתי סמי-רומנטית?!).
אז ככה. ככה טוב לי וברור לי שאני לחלוטין מתקבלת על הדעת, ואפילו מעבר.
שאני אפשרית וטעימה לעיכול.
א-ב-ל !-!-!
הינה הטוויסט בעלילה המתוקה.
אני מתחילה להתנהג משונה כשאני מבינה את כל זה. כשהוא לידי. כשהוא נוגע בגבי בטעות.
אני נתקעת. אני נהיית עדינה מידי, ומופתעת, ומוברחת, ומסורבלת יותר ממה שאני באמת. אם בטבעיות שלי הסרבול הוא מעין קישוט מלא מילים מתגלגלות וצחוק שמזכיר יותר כלב-ים מיוחם, אז הסרבול במצב הזה הופך ללא טבעי. הוא הופך למעין נטל. משהו חסר חן.
אני רוצה את הקירבה, לפתוח שיחה, להצחיק אותו שוב, אבל משהו מכל זה מתמסמס. כך, במעין קרטוע של מנוע חסר תקווה, אני מגיעה למצב אירוני ואובסורדי לחלוטין- אני הופכת לאותה עיסת מסטיק שידעה ימים טובים יותר, איי אז מתחת לספסל מתקלף בתחנה המרכזית.
זה משעשע ועצוב באותו הרגע. טוב, אותי זה יותר מעציב. זה מרגיש לי כאילו הוא קולט שאני כנראה לא מי שהוא חשב שאני, ושכאלה עיסות יש עוד מתחת לכל ספסלי תבל. שאני קיצונית, קטטונית כמעט בהתנהגות ובאופי שלי.
אך זה לא נכון. שני החלקים משלמים אותי. אני חושבת שחלק מזה נובע מכך שאני אשכרה רוצה למצוא חן בעינייו ובוא בעת לא להרגיש "מוחצנת טווסית" (כלומר מחזרת מידי). אני רוצה כ"כ הרבה שהגוף שלי מתחיל להתקשח, פניי קופאות, ושטף הדיבור שלי הופך מעניין לפחות כמו קליפות שום שסבתא שלי זרקה לפח לפני איזה חודש.
אתם מבינים מה הקטע? מקננת בי תמיד התחושה שיכול להיות שאולי הכל פיקציה, אולי אני סתם מוסיפה לההוא עם ה"וי" האדום יותר מידי תכונות ומחשבות ואולי אני בכלל לא בראש שלו. ואז אני מתחילה לחפש, ומוצאת הוכחות. ואז אני מפריכה אותן בשניות, שוב מחפשת ונראה לי שכבר הבנתם את הדפוס...
בקיצור. לא יודעת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איך לא לפשל שוב. איך לתקן את כל מה שהתערער. איך... להביא למצב ש כ ן.
אף פעם לא הבאתי זוגיות למצב זוגיות לשמה. אני תמיד קפואה. תמיד אטומה, מקווה שהצעד יפול על הצד השני, וכשהוא נופל- אני נסה.
טוב, יודעים מה? אולי אני כן מסובכת...
זמן, גיל ומודעות עצמית מגלים לי לעיתים מספר דברים על עצמי: אני אמיצה. אני חסרת ביטחון.
מן שילוב לא קשור כזה, של חוסר עוגן בכלום, אבל תעוזה וחתירה למטרה כשצריך.
חוסר הביטחון שלי החל לנבוע כמעין מכובד למדיי בשנים האחרונות. קשה לי להצביע בדיוק על נקודת המפנה, אבל עם הזמן מה שנשקף במראה פחות מצא חן בעיניי. הביקורתיות נהייתה גדולה יותר, קטנונית וילדותית- כזאת שיורדת לרמת הנקבוביות. עם זאת, סך החיבה העצמית שלי לא נהרס יותר מידי, והפרופורציה, על-אף שהתערערה, עדיין הייתה איתנה מספיק.
אני קצת מופתעת כשמגלים בי עניין כן ואמיתי כאדם במראה יומיומי הכי איכסי שיש, ולא רק כשאני מתלבשת כאחרונות הפרחות ביציאות שו"ש. לכן הנלהבות שלי כפולה ומכופלת.
מצד שני, אני חייבת להפסיק להיות כ"כ תלויה בזה. אני צריכה להביט בעצמי ביותר אהבה ורוך. פחות ביקורתיות, פחות כעס.
הלוואי שמשהו יצא מזה. יש לי הרגשה כ"כ טובה לגבי זה...
בברכת אספקת שוקו-שוק לנצח,
FLORA
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora