בחיים שלי, כמו כולכם, רציתי הרבה דברים. זה טבעי, כל האנשים רוצים משהו, לא?
מה לא רציתי...לאף פליט צ'רנוביל וירושימה יחד לא יהיו מספיק אצבעות כדי לספור את כל אותם החלומות המתוקים שמילאו אותי בחזון זהוב ורך.
אני בטוחה שגם לכם היו הרבה חלומות.
רציתי המון, ועדיין רוצה. יש דברים שנראים לי טיפשיים במבט לאחור, אך יומנים ישנים שאני מוצאת לפעמים אומרים לי אחרת. ההשתוקקות, המשאלות וההתרגשות הילדותית למחשבה הנעימה שפעם אני עוד אהיה ......... .
את ה- ......... שלי מילאו משאלות רבות. כמה רציתי להופיע. כמה רציתי לשחק. כמה רציתי להלחין. כמה רציתי לעצב. כמה רציתי לאהוב. כמה רציתי להצליח. כמה רציתי לנגן. כמה רציתי לכתוב.
טוב, יש חלומות קטנים-גדולים שהתגשמו. למשל הכתיבה- באמת הגשמתי חלק משאיפותיי בתחום.
אבל רבים אחרים...פשוט השתפנתי.
פחדתי לגלות לכל העולם מה אני רוצה, מה אני יודעת ותאמינו לי שידעתי. אני אף פעם לא מעריכה את עצמי מעבר למה שצריך ולפעמים אני אפילו קצת ממעיטה בערכי, וחבל.
כי אני יודעת מה אני שווה, ובתחומים שרציתי להתנסות בהם הייתי יכולה להפוך לשווה ביותר.
חשבתי שאם למשל ההוא וההיא הלכו לנגן בכלי שרציתי, לא, חשקתי ללמוד לנגן בו עוד מכיתה ז', בכלי שעוד בגיל 5 הודעתי לאימי בחגיגיות שאני אלמד לנגן עליו כשאהיה גדולה, אז ההזדמנויות כבר סגורות בפני.
לא הלכתי לשחק על אמת כי התביישתי, פחדתי וידעתי שההוא וההיא כבר משחקים.
לא הקמתי להקה למרות המגירה המפוצצת והמנגינות המולחנות בפסנתר כי חשבתי שלא ייקחו אותי ברצינות ולא ירצו לנסות את מזלם איתי. לבסוף ההוא וההיא הלכו והקימו להקה ואמנם הם עושים רק קאברים בינתיים, הם עדיין להקה ובטח מתישהו יחפשו חומרים אישיים.
לא המשכתי לשיר למרות הפריחה המהירה יחסית שלי בתחום כי היו לי קצת צרות עם המורה וכי ההיא וההיא דרסו אותי בעיוורון שנבע בתכלס מחוסר ייחודיות ומקורו באמונה שהן "הכי הכי" למרות שזה לא בדיוק נכון. נסכם אותן "בסבבה, יא חופרות!", חח.
אז בואו נסכם את זה ככה-
אני הגשמתי רק דברים שבעברו לא היו "אופנתיים", כמו קריאה וכתיבה, ואחרי שנים רבות של ניסיונות אמיצים וכושלים בעניין, גם בעת שכל העניין נהיה לפתע "מקובל" "ומגניב", המשכתי כי הייתי שקועה בזה מעבר לצוואר ונהניתי מכל רגע. זה היה משהו שהוא באמת "שלי".
אבל איך אני יכולה לחיות רק עם יכולת אחת? זה מתסכל!
אין לי את מי להאשים ברמיסת החלומות שלי חוץ מעצמי, בסה"כ.
"ההוא וההיא" משמשים לי פה למטאפורה לאנשים שסובבים אותי מידי יום, והם בסה"כ אנשים שהתעוררו לפניי ומשום מה חסמו אותי בכך שקמו לפניי. לא רציתי תחרות. לא, לא ייחוד, תחרות. לא רציתי להיות מאוימת ולא רציתי לאיים. לא רציתי להילחם על המקום של "הזמר" בחבורה, או של "השחקן" או של "הנגן". למה המוח שלי אף לא נותן לי לעשות סתם דברים כי אני רוצה? למה תמיד יתלווה לזה ניתוח פסיכולוגי עמוק ועמוס שיגיד לי שיש רק מעט מקומות כאלה? אפילו בודדים.
אז הינה, משבצת "הכותב" בחבורה נמצאת תחת שליטתי. אני כותבת רצוף כבר 6 שנים, ככה שזה דיי בצדק. אבל למה אני לא מאפשרת לעצמי לקחת חופש מהמוח וללכת ללמוד מה שאני רוצה באמת? למה אצלי תמיד הכל כ"כ מסובך?!
בחיי, משהו דפוק אצלי במוח : \.
אתם יודעים, על הפוסט הזה חשבתי עוד כשפתחתי את הבלוג קצת יותר משנה. למה היה לי כ"כ קשה להיפתח ככה? לא יודעת.
כי איכשהו הנושא הרגיש אצלי זה "החלומות". מה רציתי. מה קיוויתי.
זה מוזר, נכון?
כולם רק מדברים כל היום מי ומה וכמה הם רוצים. כולם מסתירים דברים אחרים. ואני? אני מסתירה דברים בסיסיים.
זו תכונה ממש מוזרה בי, ממש מעיקה. אני חייבת להתגבר עליה לפחות קצת. אני לא יכולה לשלול מעצמי כ"כ הרבה. טמטמתי את היומנים והמחשבות שלי בפנטזיות ותיאורים ססגוניים במשך שנים ובסוף החלומות לאט-לאט נשכחו תחת מעבה של אבק.
אני עוד אגשים את מה שאני רוצה.
אני בטוחה.
והינה, בנימה צביקה-פיקית-חלומות-מתגשמים-אני-שופט-בכוכב-נולד-וואי-איזה-כיפ-לי, משהו שעלה לי בראש לאחרונה ואני מתכוונת לעשות עם זה משהו.
רדיו-ביצפר!
כן, שמעתם נכון J.
בביצפר שלי השמיעו מוזיקה באופו סדיר רק כשהייתי בכיתה ז'-ח' ומאז רק לפעמים משמיעים שירי-ארץ-ישראל-הו-כינרת! בבקרים.
יש לי שמיעה אבסולוטית, יש לי טעם מגוון, אני לא שוללת דברים אם הם טובים ואני מעודכנת מאוד ברוב הז'אנרים.
קלאסיקות ישנות? יש.
מוזיקה ישראלית אהובה ופופולארית? יש.
רוק פופולארי? יש.
פופ איכותי (יש כזו מפלצת!)? יש.
אנדרגראונג כמו מטאל, פאנק, אינדי, גות', אימו,פרוגרסיב ואלטרנטיב? יש יש יש!.
אני יודעת שאני אוכל. אני לא אפלה את שאר האוזניים ואני תמיד עם ראש פתוח.
זה שאני אוהבת בעיקר רוק, רוק אלטרנטיבי וקטגוריות דומות, לא אומר שאשמיע רק את זה. המטרה היא לקלוע לטעם הרוב ולהנציח אווירה נעימה בהפסקות.
אם השביתה הזו מתישהו תסתיים, אני אבדוק את האפשרויות. לא ניראה לי שיש לנו אשכרה אולפן סטייל גלגל"צ ופשוט צריך להביא דיסקים וקבצים ולהפעיל, אבל זה עדיין משהו.
אני בהחלט איהנה...
המלצות השבוע:
*"קופסה בצורת לב"\ ג'ו היל.
ספר אימה מגניב ומעניין. כל חובב מטאל ורוק צריך לקרוא אותו כי כל הסיפור מסופר ממבט עיניו של מטאליסט מזדקן, שקונה רוח רפאים במכירה פומבית באינטרנט. אז, כפי שאמרתי, הוא מטאליסט, וכמות הפעמים שמוזכרות בספר להקות, זמרים ויוצרים הוא פשוט מדהים ומגניב.
אז, כעלילה אני חייבת לציין שהסיפור מפתיע לטובה ואין ירידות באיכות במהלך הספר.
דירוג->* * * * *
Icky Thump, הדיסק החדש של The White Stripes. חוץ מרצועה אחת מעצבנת, כל הדיסק ממש טוב, בעיקר הסינגל Icky Thump, Catch Hell Blues ו- Conquestהמקפיץ והמגניב.
שיר:
Carry On Up The Morning המגניב של Babyshambles, הלהקה של פיט דוהרטי המסטול:P.
שבוע טוב ושכל חלומותיכם יתגשמו!
(כל עוד זה לא כולל בחובו את השמדת היקום וכל האורגניזמים החיים)
פלורה המקק:D
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
