BOO LIFE

קר לי. כל-כך קר לי. כל-כך אין לי כלום. אני במצב שאני פשוט לא יודעת מה לעשות. בחיים לא שקלתי את זה, אבל אולי כדאי שאפנה לקב"ן? אולי אמצא איזה כותל לבן וכעור במשרדו שיהיה לי טוב להכתים בדמעותיי?

אני לא יודעת. לא יודעת כלום. לעזאזל איתי ועם כל השאיפות שלי להרווסט- למה אני פשוט לא יכולה להוריד הילוך, ולחנות בשקט את עצמי באיזה שקע כתף-צוואר וליהנות מהרגע?

כי אין אף אחד סביבי. כי אני לבד במערכה. כי אני רוצה- ואין.

פעם הפסגה שלי הייתה ההגעה לקורס כתבים, שהצלחתי להמשיך את חיי הכתב שלי פוסט "ראש1". ואני תוהה למה לא הלכתי למודיעין חיה"א וזהו, לשנתיים של מדים מחמיאים, אוכל ב"פיתייה" ושירות משמעותי. "special needs" ישירו פלאסבו, "מגלומניה", אזמזם אני.

אבל- זה לא הזמן לסקול את עצמי על בחירה גרועה, או לפחות, יש לומר, קשה במיוחד. יש לי, אלוהים אדירים, עוד פאקינג קצת פחות מ-3 שנים בתפקיד ה... מאתגר הזה. כתב צבאי זה ממש לא צחוק. ממש לא חפשנות. ממש לא פשוט.

אבל מילא אם הדוברות והנציגות הייתה טובה וחופשית איתי כמו בכל שאר תחומי הסיקור (אני מתחילה להרגיש באצבעות הקנאה בכל פעם כשכתבים אחרים פשוט מופיעים להם במפקדות ונכנסים בלי שום בירוקרטיה לפגישות, ללא הגבלה או פיקוח מופרך). אבל פאק- אני מתחילה לבכות בפגישות עם קצינים מול הפרצוף שלהם, מבהילה אותם, מתנזלת ומבעבעת מולם כמו ילדה קטנה ומפגרת עם רגשי נחיתות. מסיימת שיחה עם הנציגות ורגע אחרי הניתוק מתחילה להשתנק מדמעות.

בעיניים שלי גדולות, מנופחות, עייפות. הרבה עבודת שפכטל אני אאלץ להשקיע בכדי לא להבהיל את הקצין התורן, ששוב, "הפגישה מבחינתנו היא שיחת רקע\תדרוך\מריחה בלבד!". נהדר, אבל איך בדיוק אני אמורה לכסות את מכסת האייטמים שאין לי?

איך אני בדיוק אוכיח להעצמי שאני בסדר, שאני כתבת טובה שמזיעה הרבה על כל פסיק?

הידרדרות במצב הנפשי שלי מפתיעה אפילו אותי. אני טיפוס מלאנכולי, אבל זה ממש קשה לי בצורה נוראית. אני באמת חושבת שאקבע תור לקב"ן.

היי, זה לפחות בחינם.

יהיה יותר טוב. יהיה.

שלכם בהתבאסות,

Flora