איך אפשר לשכוח? באמת,איך אפשר לשכוח את ימיי "הזוהר" של הדחייה שלי? באמת פלורה, שכחת מי את?!
לא, לא שכחתי, אבל בשנים האחרונות הרגשתי טוב. מאוד טוב.
גם בתקופות השפל שלי, בעיקר כיתה ז'-ח', לא הרגשתי כ"כ...משונה.
משונה על רקע האחרים. יצור משונה עם מחושים ופרווה בצבע כחול. יצור כ"כ משונה על הרקע הפסטלי של אנשים "מושלמים", עלק.
לא, אל תחשבו, איני דיכאונית נורא, ואני לא מרחמת על עצמי, ואני לא עומדת לשנות את עצמי בגלל ש"רק" כל הכיתה שלי חושבת שאני תימהונית רק בגלל שאני, בניגוד להם, לא מתלבשת כמו איזו פאקצה חסרת טעם עם עודף שומנים, ואם אני מדברת בצורה קצת יותר שפויה, ולא אני לא מתחצפת, וכן, לימודים חשובים לי ואני אפילו (אוי-ואבוי!:O) אני קוראת ספרים! מי שמע על דבר כזה באצ'קלון!?
עיר הערסים חסרי השכל?!
פאק, אני כ"כ עייפה.
בטח כולכם נרדמתם מתחילת הפוסט, תוהים מה לעזאזל אני רוצה ממכם. אני לא רוצה כלום. אני רק רוצה לישון או ללכת לאנשהו רחוק, איפה שאף אחד לא מכיר אותי, היכן שהשמיים צבועים בצבעי וונילה והדשא ארוך ורך וכל השלוליות יבשות כבר.
אני מרגישה לא טוב, והיום גיליתי עד כמה אני נהנתי בבועה שלי שבה הכל טוב, וכולם בסדר אליי.
כן, בטח!><
כשאני מדברת אל הפאקצות האלה, מנסה להיות נחמדה וכולי אני רואה את העין הקופצת שלהן שמאופרת בעילגות, את הפה המלא ליפסטיק זול מעוות בקצוות, ומבינה שהן לא רוצות לדבר איתי ולידן אני בכלל יצור נחות.
תראו מי מדבר, חעחעחעחע.
אז כן, בימי שישי יש לי את החבורה שלי, שרובם אני מניחה, בדיוק כמוני, פליטי הדחייה. וכן, טוב לי איתם. אבל הם לא באמת החברים שלי. לא כולם. אני לא בקשר רציף איתם תמיד, כי מה לעשות, כל אחד בביצפר אחר ולכל אחד חיים אחרים.
אז כן, בחבורה הזו רואים בי "מעגניבה". לא, לא מוזרה – מגניבה. ממש כך. מעניין מה האידיוטים בכיתה שלי יחשבו אם מישהו יגיד להם משהו כזה. חח, בטח יפרצו בצחוק גדול וילכו להזדיין. כן, ניראה לי.
בכל מיקרה החבורה הזו לא איתי בביצפר, רק בודדים ממנה איתי. וגם הם לא יעזרו לי כי כולנו מפוזרים בכל הביצפר. ומי בכלל רוצה לשמוע את הבעיות שלי, מי?
אף אחד.
מונולוג עצמי:
+יפה פלורה, הבנת שאין על מי לסמוך, ואף אחד לא יעריך אותך או יעזור לך. את לבד.
- אני לבד?
+כן טיפשה! אין לידך אף אחד ורק את תוכלי להתמודד איתם!
- אז לצאת לקרב?
+ לא, רק להיות עצמך ולא להתייאש. את יודעת שהכי קשה לא להתייאש, נכון? זו החולשה שלך, לא לשקוע במלנכוליה עצמית?
- כן נכון. התמודדתי עם דברים גרועים יותר וגם עם הטיפשים בכיתה אוכל להסתדר. איכשהו.
חיחי, אל תדאגו אני לא מטורפת ואין לי פיצול, פשוט...לפחות אני יודעת עכשיו איך לשרוד את זה.
שיחה מהיום:
ר' פאקצה לייט: "וואי, פלורית אני מה- זה מצטערת ששמעת אותי מדברת עם חן על השיער שלך..."
אני: "וואלה? לא שמעתי אתכם מדברות עליי, האמת. אבל נחמד בכל זאת שאת מבקשת סליחה."
ר' : "הו. צ'מעי, גמאני הייתי פעם מוזרה, והיה לי שיער מוזר..".-
אני: "- אז אני מוזרה, אה?"
ר' : "אה! לא! לא ממש! אני...הממ...טוב, בכל מיקרה סליחה"
אני:" אהה, זה בסדר. עוד מהיסודי צחקו לי על השיער. אבל לא אכפת, לי, את יודעת. הממ, אנשים כבר הפסיקו להמציא כינויים מעניינים, חבל, זה משעשע".
ר': "הו. טוב...אז..."
האח של ר': "ר', בואי, אבא בא!!!"
אני: "טוב, ביי".
אלוהים, מתי אנשים יתבגרו ויבינו שאני אוהבת על עצמי, ולא יעזור להם כלום? 3:
טיפשים:P.
אבל עדיין, למה לדבר מאחורי הגב? זה לא יפה!
הממ, אבל זה היה עדיין מאוד בוגר מצידה של ר' לגשת אליי. באמת. אני מעריכה אותה על זה.
טוב, ניראה לי שאשאיר את הפוסט המלנכולי- אופטימי-מעשי- ביקורתי-המשהו הזה בנימה הזו.
ולהמלצות..:
Eisley – Invasion
היורשים הגדולים של זה קרמבריז^^. כל הלהקה הזו הם קרובי משפחה מה שקצת הורס את הביטוי "עסקים ומשפחה לא מערבים".
arctic monkeys עם השיר הנדיר Old yellow briks .
אחד השירים הכי טובים שלהם מהאלבום האחרון והמעגניב שלהם:P.
ספר: מיזרי- סטיבן קינג.
אימה נדירה ומחליאה, סיפור שעוד חושבים עליו הרבה אחרי סגירת הספר.
(דאמ, עוד מההמלצות האלה באמת תסיקו שאני מוזרה, חעחעחע).
שלכם לעד (או עד אחרי מחר),
פלורה הדחוייה עם השיער המוזר ^____~ \m/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
