לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

BOO LIFE



Avatarכינוי:  Flora

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2009

סיפור לתחרות "סוף העולם".


מהבור

  

שמיים

אני חושב שזה היה פשוט מקסים. השמיים קרנו באור עמום ונצבעו סגול, והצללים נהיו מטושטשים. זה היה מחזה סוראליסטי כל-כך, שאילו ראשי לא היה כה כבד וכואב, הייתי מאמין שנקלעתי לחלום הזוי של גיבור אמיץ- לב מאיזו סדרת ספרי מדע-בדיוני שנרקבו בספרייה.

מעולם לא התעניינתי בספרים מהז'אנר הזה, ואני לא בטוח שבספרים האלו יש פתרון, אך אני בטוח ששמיים סגולים זה לא בדיוק הסימן הטוב ביותר שאפשר לפגוש בצהרי יום בהיר.

 

אימא אדמה

אני לא חושב שחטאתי בפני אימי אדמה. בסופו של דבר,  בני האדם עלו על טעותם דיי מהר, בטווח של 65 שנים. הצלנו אותך, את לא זוכרת?

אולי... אולי הזיכרון שלה משמר יותר את האונס שהיא עברה דקה-דקה במשך יותר ממאה שנים, את הנבירה הבוטה והאין-סופית בגופה אחר נוזל הנפט, את קציצת שיערה הירוק- עד, את קילוף עורה הדק והעדין, מציצת דמה השקוף והמתוק, הרעלת גופה בגלולות פלסטיק קטנות...

בבקשה זכרי את החרפה שלנו. אני מצטער.

 

אוויר בשיווק מהיר

האוויר נהיה מוזר לאחרונה, וממשלות מבוססות ומעצמות גדולות חילקו לאזרחיהן אמצעי נשימה שונים. כאן, במרכז תל אביב, כולם מסתובבים עם "נשמות"- או כפי שהשם השיווקי שלהם קורא להם- "נשימת אפי".  אני תוהה אם זה בסדר, לקרוא לזה ממש "נשמות", כשהחיים נהיו כל-כך חסרי נשמה, ועכשיו גם חסרי נשימה.

עכשיו ה"נשמות" יצאו בקמפיין שיווקי ובעיצובים חדשניים. כל המי והמה- באמת מטופפים בנעלי העקב הדקיקים שלהם לאירועי יחצ"נות, כש"נשמות" בצבעי ירוק, אדום, כחול- לילה וכסף, בשלל אפליקציות שונות שמתאימות לבגדי המעצבים שלהם, דבוקים לאפם. פילטרים קטנים בנחיריים שומרים עליהם שלא יתפגרו.

 

מה רבים

כשהכל נהיה כל כך משונה, אנשים טוענים דברים משונים. לקטגוריה "דברים משונים שנאמרו לאחרונה" אני יכול לשייך את האפיפיור שצעק על הקתולים המסכנים במיסה האחרונה בוותיקן שאלוהים כועס ושבקרוב ישו "יגאל את כל בניו", את נשיא הסיינטולגיה שנתן נאום משונה כהרגלו על בואם של החייזרים (למרות שמעולם לא נמצאו צורות חיים תבונתיות במערכת השמש שלנו מלבדנו), את הרב ארוך הזקן שציטט את חבקוק ואת שאר חבריו הנביאים בכל כלי התקשורת וזה נמשך, וזה נמשך, וזה נמשך...

אבי חובש שוב כיפה. אמרתי לו שכבר לא יעזור לו כלום.

 

אהבה ונצח

זהו. אומרים שזה הסוף. לא קשה לי להאמין לכל הכותרות האדומות בעיתון, בטלוויזיה ובאינטרנט. לא קשה לי להאמין לכל המדענים שאומרים שהנתונים שלהם משתגעים ושזה פשוט כמשמעו הסוף.

בכמה מקומות היו כבר התאבדויות המוניות. אני ומאמי החלטנו שאנחנו חייבים לראות את סוף העולם. "זה כמו לראות את פרדי מרקורי שר בלייב בסלון", הייטיבה מאמי לתאר. אני חושב שחייכתי.

מאמי הביאה סמים ומשככי כאבים (שנמכרים כעת בזיל וזול בכל חנויות הכלבו), למקרה שחלליות משוננות ינחתו או שהקרינה תמוסס לנו את המוח או שהשדים יפלו מהשמיים. מי יודע מה יבוא קודם. מה שבטוח זה ששנינו רוצים לראות את הסוף, או לפחות את ההתחלה שלו.

אני מצידי קניתי טונות של אוכל משמין מ"מקדונל'ס", וגם המון ארוחות גורמה טרנדיות ואוכל סיני מתקתק. קניתי גם כמה סרטים מהרשת, בעיקר קומדיות, והתקנתי בטלוויזיה, במקרה וסוף העולם יתארך ולא יהיה לנו מה לעשות. סידרנו לנו את קן האהבים, כשמיטתנו פונה לחלון הגדול ששיקף שמיים סגלגלים.

לא רציתי סקס עם מאמי, רציתי רק לחבק אותה נצח.

 

הבור

מאמי כותבת על לוח פלדה, אך אני העדפתי את הנייר. זה ישן ואמיתי בין הידיים. היא אומרת שעל פלדה זה ישרוד יותר טוב, אבל אני חושב שזה לא משנה כי מה הסיכוי שיהיו חייזרים שמבינים עברית אם יש בכלל חייזרים, שלא לדבר על הניצולים הדמיוניים שיש לכולם בראש.

מצד שני, מה הפואנטה בלעשות את מה שאני עושה עכשיו ולכתוב את כל זה, עכשיו כשרעמים קורעים את עור התוף, עכשיו כשכל-כך חם?

 מאמי אמרה לי שאני חייב לסיים. כרגע הודיעו בצג שסוף העולם יהיה עוד שעה ושתי דקות. סבבה, מאמי. אני כבר שולח לבור.

 

 

מי שלא תהיה, רק שתדע שאהבתי לחיות.

חיי בן קרני

 

 


 

"הסיפור משתתף בתחרות סיפורי סוף העולם",

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11412068

 

 


 




 

 

:)

נכתב על ידי Flora , 6/12/2009 17:10  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פולניה, הו פולניה...


שבתי מפולין אחרי שבוע של נסיעות ארוכות עם בוגדן, הנהג הפולני הלא סימפטי שלנו, ברחבי פולין הירוקה- שחורה.

הייתה לי אחלה משלחת, ואנשים נהדרים בקבוצה.

הדבר היחיד שהעיק עליי זה שאיבדתי את המצלמה שלי עוד ביום הראשון של המסע, מה שגרר התנהגות ישראלית טיפוסית מצידי שהתבטאה במשחקון "מרפק אל התמונה"- משחק בו הערס מנופף מאחורי הכתבים הרציניים בשרמנטיות כשל כבשה בלי רגל, בעודו מקרין את כולם עם הפלפון שלו ("בואנה אחי, קלוט אותי בערוץ מאחורי י'ונית! תקליט-תקליט!").

 

האמת? אני גאה בעצמי. אני גאה בעצמי שלא השתפנתי ושיצאתי למסע הזה בכל זאת, למרות ששיקשקתי למחשבה שאטופף לי ברחבי אאוושויץ עם המגפיים הורודים-פרוותים שלי. חשבתי שאני חלשה, שאכנס לדיכאון, שאבכה כל הזמן ומי יודע מה עוד.

ה פ ת ע ה.

אני נורמלית! שרדתי את המסע ואני אשכרה יכולה לספור רק על יד אחת את הפעמים בהם בכיתי. לייתר דיוק על 3 אצבעות, כשאחת מהן לא קשורה לשום הולוקסט כזה או אחר.

 

כשאתה נשאב לכל הסיפורים הללו, כשכל המידע הנורא והבלתי אפשרי הזה מחלחל עמוק לוורידים, אין מנוס מלהביט על האנשים סביבך ועל עצמך ולתהות- "האם הייתי שורד את זה?". זה הרי כ"כ מטורף והזוי... היצירתיות הגרמנית בשיטות הרצח, השיטתיות, ההתמדה, חוסר הרחמים הנורא...

אחד משלבי ההישרדות על היהודים אז היה התגברות על שלב ההלם, השלב הראשון והקריטי של ההישרדות מהגרזן הנאצי. בתחילת המסע, הייתי בטוחה שלא הייתי עוברת את זה. קל לגרום לי לבכי ולהלם. אבל, עוד ביום השלישי של המסע הבנתי- אולי אני חזקה בכל זאת? אולי היה יכול להיות לי סיכוי כלשהו לשרוד את זה?

 

ביום השלישי, היום בו ביקרנו האוושויץ 1, בכיתי המון.

חדר של אוקינוס שיערות, שנדמה כי הולכים להטביע אותך בגלי המוות שהם מדיפים, היה מהמצמררים. שיער, דבר שכל-כך אנושי וכל-כך חלק מרכזי ממני. מה זה כבר שיער. ובכל זאת, זה הרגיש כמו גופות, גולגולות או אברים קטועים של בני אדם שנתלשו באכזריות, בכוח. זה היה פשוט נורא ואני עדיין לא מסוגלת להסתכל בתמונות בפייסבוק של זה.

 

דבר נוסף שצימרר אותי היה ערמה של נעלי ילדים. זה היה לי קשה. יש לי אח קטן ומקסים שאני חולה עליו, ולעיתים אני קונה לו נעליים, או מלבישה אותו או... אלוהים. זה היה פשוט מחליא.

 

בלוק 24

  בלוק 24 היה במילים אחרות בית-בושת, שבו עבדו בכפייה נשים עם מראה ארי- בעיקר גרמניות שמרדו בנאצים, פולניות ומעט יהודיות. לא היה להן מספר על היד- היה להן מספר על בית החזה, ובאותיות קידוש לבנה עצומות נכתב להן על החזה- FELD HURE- זונת שדה.

אם זה  לא מספיק משפיל ופוגע, ואם זה לא מספיק נורא שהן עבדו בזנות, בנוסף הנאצים העבירו אותן עיקור אכזרי- ללא הרדמה. העיקור כלל החדרת מתכת מלובנת ובעצם שריפת אבריי הפוריות.

מה שעצוב שדווקא החלק הגדול מלקוחותיהן לא היה נאצי- אלא דווקא יהודי. הקפואים, ראשי הבלוק היהודים לרוב, קיבלו תמיד בונוסים ותנאים טובים יותר- בין היתר כרטיסים ל15 דקות אצל אותה הבחורה היפה והמסכנה.

 

 

אני עדיין מתכווצת בפחד.

 



 

ביקרתי בבירקנאו, במיידנק ובטרבלינקה.

רוב הזמן הרגשתי שאני צועדת בבוץ מדם.

 



 

יפה בבירקנאו. כבר לא מריחים גופות שרופות, השמש מלטפת והפריחה ירוקה.

 



 

מיידנק משוחזרת כמעט כולה. הדבר היחיד שלא משוחזר שם זה המשרפות, תאי הגזים והר האפר האנושי. יש דברים שקשה לשחזר (אבל דברו עם האירנים, אולי הם יחשבו על משהו).

 



 

מימין לשמאל: טל, דוגו איש העדות המקסים שלנו ששרד את בירקנאו, ליאורה הכפרע, אני וחן.

 

 

 

אאושוויץ1- בכניסה עם כל המשלחת המקסימה שלי.

 

אילנה ואני בבירקנאו

 

אני בטרבלינקה (הוי, זה נשמע מזעזע...).

.

.

.

.

.

 

אבל בסופו של דבר היה דיי כיף... :) (בנמל התעופה בורשה, איזה שעה לפני החזרה לארץ).

 

 




 

המסע לפולין, בסופו של יום, היה אחת מהבחירות הטובות ביותר שלי לי"ב ולחיים בכלל, וזה משמח בדרכו שלו, לא?

 

 

 

שיהיה לכם עתיד לא שואתי,

פלורה :)


 

 

נ"ב: אמנם אני חולה על ארקטיק מאנקיז והכל, ויש לי אפילו ת'דיסק החדש שלהם- אבל פאק, אחרי מעט השמעות יחסית הדיסק פשוט נמאס, כולל קריינג לייטנינג שכל- כך  אהבתי פעם. אלכס טרנר- לתשומת ליבך.

נכתב על ידי Flora , 3/12/2009 14:51  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,392
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , צבא
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFlora אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Flora ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)