אני ג'לי. לא בחורה בשם גילי עם בעיות קשר עין-מקלדת. אני פשוט ג'לי ירוק ומתרפס, שרוטט לו לאט, בפעימות מדודות תחת אור הפלורסנט החד בחדר.
גושית, רכה, חסרת צורה. סימפטית, למרות זאת או בזכות זאת, אך בעיקר-בעיקר פשוט ג'לי.
הצרה שלי היא כזאת. העולם לא בנוי לג'ליים. הריצות, גניחות, יריקות, בריחות, צרות ושאר המבוכות מוציאות יותר מידי אנרגיה, שאיכשהו מתכווננת לאנרגיית חום שמתיכה את הג'לי הקטן והירוק שכמותי. הרטט הדומם שלי הופך לפעפוע, ואז ב"פססססט" לחששני שכזה אני מתאדה. עוד תא, ועוד תא, והינה האוויר מלא בגז ירוק וחונק, שלא היה מבייש את טובי הכורים בפוקישימה.
מה שבא לי
בא לי. בא לי שמישהו ייקח אותי בידיים חזקות או לפחות עקשניות, וירים אותי. זה לא פשוט. אני עלולה לנזול לאותו האדם האמיץ בין האצבעות, לברוח, וחתיכות ממני עלולות להיות לא סימפטיות בעליל אם הוא חובב נעליים בצבעי הפסטל ושות'.
כשהוא יעבור את השלב המכריע והלא פשוט הזה, הוא יחפש עבורי דלי, או קערה כלשהי. משום מה, בא לי שהיא תהיה בצבעים עזים כאלה, כי באש ובאור אני מרגישה בנוח. ראיתם הרי מה עשיתי לנעליים הלבנבנות שלו.
שלב שלישי. הנח אותי שם, והבט בי ממושכות. אולי תהפנט אותי כך, עד שהתהליך יפעל יותר מהר, מהר יותר מכל תוסף אנזים. במקום שאמשיך לרטוט לי בדממה הירקרקה שלי עוד שעות ארוכות, הטווח זמן שבין תנועה לתנועה יגדל משמעותית. לפעמים, תחשוב שהפסקתי לזוז בכלל.
דוממת, תופסת בקרני האור האחרונים של החמה, ואוגרת אותם בתוכי. כמעט זוהרת ביריקות שלי.
כמעט
כמעט סיימנו. אני כבר קפואה למדי. אם לא הייתי ג'לי, אולי זה היה סוג של חיוך קפוא. אבל אני גוש ג'לי, לכן אתה רואה עכשיו מעין סלע שקוף בגווני דשא, שתפס את צורת הקערה בקצוות שלו, עגלגל. זה לא שהיו לי פינות חדות- לא היו לי פינות בכלל.
קח אותי שוב. שים לב כמה נעים לגעת בי. כמו בזכוכית חמימה וזוהרת. אתה יכול להצמיד אותי אל הלחי, אם תרצה. אני גם ארשה לך לנשק אותי, אבל אל תנשוף יותר מידי נשימה מהבילה עליי, כדי שהעבודה שהשקענו לא תירד לטימיון- או שפשוט תתאדה.
עכשיו. עכשיו זה הרגע המכריע.
תיזהר.
איפה
בקצות אצבעותייך, תעמיד אותי על השולחן מולך. הפינות שהתעגלו אמורות להיות מספיק חזקות כדי לנשוא את משקלי. איך אני עד עכשיו?
אתה יכול גם לא לענות, למרות שזה יהיה נחמד לדעת. נראה לי שאני כבר דיי יציבה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אם אני כבר מצליחה לשלוט בעצמי ולעמוד, אולי יש חלום נושן שמשהו יתפרץ מתוכי, ויסיר את הכלוב הירוק הזה ממני. איזשהו אור שאגרתי, איזה משהו לא ממשי לחלוטין.
אבל העיקר העצמאות, החירות, החופש לעמוד ולהיות.
מה אתה אומר?
זה מצחיק. חשבתי להוסיף תמונה של עצמי למען העלת רף האגו. הקטע שגם אחרי חיטוט מאסיבי שום תמונה לא ריצתה אותי. שום תמונה כאילו לא- אני- באמת- בדיוק- מה- שאני- בערך- עכשיו. לכן גיגלתי "Who Am I?". הינה אחת התוצאות החביבות יותר שהתקבלו.
יום אחד יהיה לי אשכרה כוח להסביר. אולי מחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
