BOO LIFE

שלום לכולם!

סוף-סוף הגיע החופש- ואני לא מרגישה אותו בכלל. במקום ליהנות  מהיותי בת חורין לחודשים הקרובים ממערכת החינוך המרושעת, אני שקועה במקום זה במערכת החינוך של האוניברסיטה עם כל המבחנים המעצבנים. אין לי כוח לכלום, אני רוצה לבלות  ובא לי ללכת לים- לעזאזל! לא הייתי בו מאז תחילת החופש! זה כזה עלוב- אני גרה מהים 2 מטר, וגם זה מספר מעוגל.

ועכשיו...לנושא של הפוסט.

פחדים.

 חששות.

   לבטים.

      אני...

בעת האחרונה תוקפים אותי רגשות שלא הכרתי. אני לא יודעת אם לקרא לזה "אהבה", "הידלקות", "חיבה" או מה שזה לא יהיה. אני לא יודעת מה זה- אבל מנחשת.

אני לא נסחפת- צריך הרבה בשביל זה- אבל אני קצת אבודה בתקופה האחרונה. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי וממנו, אני לא יודעת האם אני באמת רוצה...להעביר את הקשר האפלטוני-קורץ-לכיוון-אישי למשהו באמת...אישי. הנושאים האלה של "האהבה" אף פעם לא ממש נגעו בי. חיבבתי אנשים, לא יותר. תמיד היו ויש לי גבולות ומעולם לא היה לי "חבר".

השאלה היא כזאת- "האם הגיעה העת לשבור אותם?" להשתנות? להתבגר? לנסות?

אני פוחדת.

אני פוחדת מההתפתחות של זה, ממה שאחרים יגידו. אני פוחדת להיפגע, אני פוחדת להתנסות, אני פוחדת לגלות שאולי זה רק חד צדדי. ואם הוא בכלל רואה בי רק ידידה? והאם הוא באמת מישהו שאיתו אני ארצה לצאת ולהיות חברה?

כל העניין הזה מוזר בשבילי. ממש.

אנשים רבים התאהבו בי, שברתי לבבות לא בכוונה ואני יודעת את זה- אבל הם התגברו עלי. זה לא קרה מתוך רצון לשחק באנשים או משהו כזה. אני חושבת שהם לא יודעים שאני יודעת את מה שהם עברו כשהבינו שהם רחוקים מידי ממני בעיקר פיזית ויש הרגשית.

ועכשיו, למרבה האירוניה, אני במצבם. אני יודעת שאם ארצה- אוכל לשכוח אותו, אבל הפגישות של כל החבורה שלנו, החברים המשותפים...

אני לא יודעת.

אני באמת לא יודעת.

המלצות:

I can tell + של להקת הפאנק האלמונית בשם saosin. מצאתי אותם באינטרנט לפני חצי שנה או יותר וממש התאהבתי בצליל שלהם.

Sweet Dreams + בקובר של Marilyn Manson. הקובר הכי טוב לשיר העתיק והמעולה הזה.

שיהיה לכם חופש נעים ולשם שינוי ללא לימודים,

פלורקה.

סנפלינג

שלג  מלוכלך היה מונח בניחוחות על ההר הבוצי, כאילו הקיץ לא מתקרב, כאילו קרני השמש עדיין לוקות בסניליות קלה ולא מפשירות השלגים.

ההרים הרמים נראו כעוגות שוקולד ענקיות המצופות בקצפת לבנה ומתקתקה, בשלג.

ריח עשן הארובות מלמטה נמהל באוויר הטהור של ההרים ונשמתי אותו לקרבי.

עם כל צעד שהתקדמתי במעלה ההר התלול, הטמפרטורות צנחו מטה ומטה, מנציחות את גברת הקור עמוק בעצמותיי.  הרוחות נהיו חזקות יותר, נחושות יותר, ככל שהתקדמתי.  מבט גאה ואף מורם כבר לא הספיקו כדי להתנגד לרוח וכבר הצטרכתי להסיט את פניי ולהסתירם מאחורי ידי הגרומה.  לעיתים מעדתי ונפלתי. באותם המעידות לפעמים נפצעתי קלות ואז מיד חזרתי אל דרך הישר ולפעמים...לפעמים אני נפלתי כ"כ חזק עד שלא ידעתי אם אזכה לעמוד ולצעוד שוב. היה לי קשה, תמיד.

היה בי רצון עז להגיע לצמרת ההר, לראות הכל מלמעלה ממבט על. כל חיי טיפסתי וטיפסתי, בחורף ובקיץ, בקור ובחום על ההר, מקווצת שפתיים וממשיכה לחתור אל מטרתי הנעלה. ומטרתי הייתה להרגיש טוב ולספק את כל בארות הצימאון שלי. רק רציתי להרגיש ולו לרגע אחד מלכת ההר. להיראות ולראות. להרגיש את הסיפוק המידי מכיבוש מטרותיי.

בזמן האחרון הטיפוס נהיה קשה יותר ויותר. ראיתי הרבה אנשים שנקברו תחת צפיות יתר לידי תוך זעקתם קורעת הלב לעזרה. לא עזרתי להם ולמדתי להתעלם מהם. הייתי כמו מהמר מסוכן ששקוע במשחק חייו. הייתי שקועה לגמרי בטיפוס הקשה.  אולי העיוורון שלי היה חזק מידי, או שזו הייתה האמת, אך סביבי כבר לא נותרו אנשים. זכיתי לראות רק בודדים מהם, שקועים ונלאים כמוני, מטפסים ומטפסים ולפעמים שוכחים מדוע הם משקיעים כ"כ הרבה מאמץ.

ואז, כשמבטי עדיין נח על השלג תחתי, הגעתי. סוף-סוף, אחרי כ"כ הרבה זמן, הגעתי. הגעתי...

צמרת ההר הערומה והבתולית שאדם עוד לא דרך בה חיכתה לי, ממצמצת מעט בעיניה כחתלתולה ערמומית, מזמינה אותי להתמקם בה ולהרוות את כל בארות הצימאון שבי.  הקלה השתחררה בבית החזה שלי, מתפשטת כרעל ממותק בכל גופי. רועדת וקרה, צעדתי אל מרכז הצמרת, נותנת לדמעות החולשה שלי ליפול ולקפוא על לחיי כזכוכיות דקיקות ושבירות. לפתע הרגשתי בכל כוויות הקור שעליי, בריסיי מלאי הכפור, ברגליי הפועמות מכאב. פרקתי את מסעי, והתקרבתי את קצה ההר והבטתי; הכל היה כ"כ יפה מלמטה...כ"כ קטן ומוכר אך בו הזמן מנוכר מהגובה הרב ממנו השקפתי. אנשים קטנים כנמלות התרוצצו ממקום למקום, נהנים מחום והאהבה של איש ורעהו, נכנסים ויוצאים מבקתות העץ המבושמות בריחות הביתיות והמרק החם. כ"כ פשוט אך כ"כ יקר...יקר יותר מכל המאמץ והמטרות הנעלות שלי שכבר לא נראו כ"כ נעלות תחת הקור הנושך. כאן, למעלה בין העננים והשלג, הייתי צריכה לבנות הכל לבדי. אותם האנשים הקטנים מלמטה שהביטו בי בהשתאות ובהערצה לא הבינו עד כמה מדהימים הם בפשטותם הכנה ואולי השקרית. אך הם לא ידעו עד כמה אני לבד ועד כמה הכל קשה כאן מעליהם. 

מסביבי לא היה דבר מלבד שלג. כלום. רק אני והצמרת בדואט זייפני. המסע הקשה שהשאיר את אותותיו עליי מנע ממני מלשנות את דרכי ובאמת שניסיתי להסתגל ולבנות את חיי למעלה מחדש. אך לא, לא הצלחתי. המסע אל הצמרת היה פחות קשה מהשהייה כאן למעלה אפופת הערצה של אנשים קטנים.

יותר מידי דמעות זכוכית היו נעוצות בלחיי, יותר מידי כוויות קור. כוחותיי נטשוני ואני...

 הנוף מלמטה יפה יותר עכשיו.

זה היה פאקינג מעצבן!

פשוט חוסר אכפתיות, אדישות, מגעיל, שחצני ומנופח מצידה לגמרי!

את אומרת שאני מוציאה עלייך עצבים? אולי תהית איי פעם שאולי העצבים האלה קיבלו שבץ בגללך? חשבת פעם?! אז אני מציעה שתחשבי.

אני עושה בשבילך כ"כ הרבה למרות שבימים האחרונים כל מה שרציתי זה לבעוט בך עם מחבט בייסבול, ואת אפילו לא מניעה את שפתי המרגליות שלך למעני כדי להגיד  "תודה".

בשביל מישהו שלא ממש עוזר לך, מישהו שיכל לבוא ולא בא, מישהו שלא עזר לארגן לך את הדבר הכי טוב שבנאדם יכול לקבל ביום-הולדתו את מסוגלת להגיד תודה.

ולי לא.

באמת לא צריך.

את רואה, אני בכלל לא נעלבת או כועסת, אני אפילו לא מרגישה נבגדת באיזשהו מקום, לא ולא.

פלורה היא עציץ שאפשר לא להשקותו והוא עדיין ייתן את פירותיו.

אבל אני לא עציץ פלסטיק, אז כנראה שזה לא נכון.

עזבי מילות נימוס פשוטות כמו "תודה". עזבי.

מה שמעצבן זו האי הערכה שלך, הזלזול, החיוך הלא מסופק שלך. מה עוד את רוצה?

אני לא ראיתי אף אחד אחר שנתרם לעזור או העלה את הרעיון לערוך לך מסיבת הפתעה. את יודעת כמה זה מעליב ומשפיל להתרוצץ סביבך כמו סביבון על קצה האצבעות, דואגת כ"כ שלגברתי הנעלה יהיה הרצון להגיד "תודה", או להגיד לשם שינוי שהכל לטעמה העדין.

העיקר שברגע שאת רואה את המתנה היחידה בין שני האנשים היחידים  שהעניקו לך משהו, את מיד תגידי בכל נחרץ ומעצבן " אני הולכת להחליף למשהו יותר טוב".

ההבטת בה ולו לרגע?

ומה שאני עשיתי במו ידיי? את יודעת כמה מחשבה השקעתי בזה? כמה כסף? כמה זמן?

לא.

העיקר "צריך להחליף". "מה זההההההה!?", וכו' וכו'.

אנשים שלהם לא הענקתי התלהבו יותר ממך, או לפחות אמרו משהו.

ואת? שתיקה. פרצוף חמוץ. קול של סבתא. ביקורת, ביקורת, ביקורת,ביקורת...

השלט של "מזל טוב" לא לטעמך?

הדיסק שאחותך קנתה בחסכונותיה האחרונים, העזרה הרבה ממנה ומאימך לא מספקים?

השרשרת היקרה מכסף טהור לא בסדר? את ברוגז עם "מגנוליה"!?

וההשקעה שלי?

הרצון שלי לגרום לך לחייך, לשם שינוי?

האנשים הנחמדים והחייכנים שהזמנתי?

האוכל שהורייך קנו? ומה שאני הבאתי מביתי למרות שאני ממש לא חייבת כלום?

מה, העוגה לא גורמת לבלוטות הטעם האנינות של לשונך להתמוגג?

סליחה באמת שגם כשאני כ"כ מתאמצת, כ"כ רוצה, אני עדיין מקבלת "מספיק בקושי" ממך.

סליחה (ולפחות יש בי את הנימוס להגיד מילה שכזאת...).

בזמן האחרון את לא פה בשבילי, וקרה כ"כ הרבה שאין לך מושג.

אני בודדה מאיי פעם, ואף אחד לא לצידי, אולי חוץ מאימי.

אפילו אם אני מעלה סתם נושא מציק ויום-יומי את אומרת לי; "באמת פלורה! כמה אפשר לדבר על יזמים צעירים?!, סלחי לי אבל נימאס!".

באמת, תודה לך מקרב לב, חברתי המנומסת, המרוצה והתומכת. תודה (תראי איזה לא קשה להגיד משהו כזה ולהפגין רגשות!, תראי!!!).

המלצות:

לפני כמה חודשים מצאתי להקה גרופית מעגניבה שנטית עם זמרת עם קול מדהים טיכו ומבטא מוזר.

הינה לכם שיר שלהם שלבטח שמעתם פעם:

Animal  instinct של The carmberries. פשוט תתמוגגו.

עוד שיר שמתאים למצב רוח לוחמני שהיה לי בימים האחרונים:

System Of A Down- b.y.o.b