האם אתה חושב עליי? הופך את דמותי הלרוב מחוייכת במחשבותייך, כמו תהייה אם להעמיס שניצל או קציצת בשר בחדר אוכל על מגש דביק. האם אתה מרגיש את המגע שלי על גופך, את נשמתי המהבילה והנמרצת על צווארך או אוזנייך העסיסיות, רגע לפני נשיקה או נשיכה? סתם ככה, תוך כדי נסיעה לאיזה יעד עלום, או במקלחת בסוף היום, כשאתה מסתבן. או לפעמים כשבחורה מתולתלת חולפת על פנייך, אולי אפילו מהסה חיוך דל לכיוונך. האם שיערי כהה או בהיר יותר? היא מזכירה לך אותי?
האם הייתי בכלל מישהי עבורך? אדם מעניין, אישה, נערת חלומות, סטוץ מתמשך, אהבה נכזבת, עוד אחת מהפאב הדרומי, פספוס? מה אני לך?
השאלה הזו קורעת לי כמה נימים עדינים באכזריות לא מעטה, איפשהו שם בבית החזה. אתה לא יודע מה אתה בדיעבד בשבילי. אולי אתה מנחש. או הפוקר פייס שלי מוצלח מספיק, והתמונות המחוייכות באיוולות בפייסבוק, בתוספת פניני שנינות לקלילות, מורחים לך קצת את האגו. אולי מהדקים קצת את האדישות, הופכים אותה למתוחה וברורה יותר.
אבל אתה לא סתם. וכמו שברי סחרוף כתב באחד השירים החביבים עליי פרי יצירתו, כלום זה לא סתם. כאמור כל העניין הזה היה "כלום", או "סמי-כלום", אבל זה לא היה סתם. זה היה הכל, בבאת אחת, בשיא הריגוש.
בא לי שתפתיע אותי, שתשוב כך פתאום לחיי. עם אותו החיוך, ועם אותן הזרועות החזקות, ושהכל פשוט ימשיך לרוץ מהנקודה בה גווענו. שנבלע זה בזרועות זו, נתעדכן במהרה, ונרוץ לאנשהו. לא משנה לאן, לאיזה קשר ועם כמה בגדים. העיקר ביחד.
ואולי פשוט עדיף שתתנדף כבר ממחשבותיי, מכל אונות מוחי וכל חדרי ליבי, שתתפוגג כמו זיכרון חמוץ-מתוק רחוק. מר לי כל-כך. בכלל, ובלעדייך. אז למה שלא תסתלק כבר מהמקום היחיד שבו הקשר הארור הזה ממשיך להתקיים, בתוכי? תוריד לי את מדד המרירות בדם בעשרות מל"ג.
יש ימים ארוכים בהם אני בטוחה שכבר עברתי הלאה. והנה אני רוקדת עם בחור חדש שמחזר אחריי. והנה אני מנסה שוב להחיות קשרים שלא נקשרו. ובכל זאת. לפתע המחשבה עלייך לופטת אותי בעוצמה, כשאני לא מוכנה ומתנשפת בהפתעה המומה, וכל-כך כל-כך מרה. ודווקא אז, באותו הרגע, ישמע השיר הצ'יזי והנורא מכל: love hurts של אינקובס. ולא, באמת שאין לי את זה ביותר פתטי.
מנסה לא להשתקף יותר מידי ליד חבריי המחוייכים, מנסה לא להקרין את דמותך האהובה ואפופת הערגה מעיניי על קיר תמים או על חולצות לבנות של אנשים חסרי דאגות. מנסה מנסה מנסה. ספק מצליחה.
אם רק היית חוזר לחיי, הכל היה נצבע בצבעים רכים יותר, פחות גרוטסקיים. ובינתיים. בינתיים אני קפוצה. רצוצה. חמוצה. מחמיצה. קצוצה. מחוצה. חצוצה. מלאת צרצורים, נלחמת נלחמת נלחמת כשצריך להרפות, וליהנות מהנקודה בה חייך הניחו אותך אחרי עמל רב. ואני? אני חסרת מרגוע.
כתבתי את זה בעין סערת הרגשות שחוויתי סביבך. כמו טורנדו שמקונן על בית עץ דק שיתלש עוד רגע, עוד דקה.
שוב ראיתי אותך במפגש מקרי. היו לי תחושות בטן שכך יהיה, שאראה אותך. היית מנוכר וקר ומוזר. אפילו הריח הטוב שלך היה זר בנחיריי. הרגל שלי קפצה בטירוף, מווסתת את העצבנות לחלק גופי התחתון, מותירה על פניי ארשה בוטחת ומנוכרת של מישהי שלא תיתן ללב שלה להשתלט עליה. ולא נתתי.
ממרחק של שבועות עמוסי מטענים על גבי מטענים של רגשות, שבאמת שקלו כמו שנים, נראה שהשיר הזה ניבא את העתיד. שבעצם, בתת מודע הכותב והשר ידעתי שזה הסוף. ידעתי שאנחנו מנוכרים זה לזו, ושמעולם לא נתנו לעניין הזדמנות שוות ערך לאהבה או מערכת יחסים אמיתית.
אני מניחה שהתפכחתי.
(וכריבאונד זריז התמזמזתי לוהטות עם בחור חמוד במסיבה. היה לו טעם של סיגריות, ריח של מסיבה, והוא היה נשכן. אני לא מצליחה להיפטר מהטעם, נראה לי שזה פסיכולוגי)
((אני לא עושה דברים כאלה, אבל לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי ולהזכיר שיש לי חיים גדולים בחוץ. ובחור הורמונלי הוא אופציה נהדרת לעניין))
*כל הכבוד לי והכל, אבל למה אני עדיין עושה עליו איסוף קרבי של סטוקינג? נו שויין. רק עוד קצת והוא יימחק לי מההארדיסק. רק. עוד. טיפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora