פותחת את המקרר. שוברת 2 קוביות שוקולד מריר. מלקקת אותן, תוחבת לפה ולועסת. מתוקה לי המרירות הזאת בפה, אבל למרות שמבטיחים ששוקולד משפר מצב רוח, אני נוטה לא להסכים עם הקביעה. אולי בפה המרירות מתוקה, אבל הלב שלי מר ממרור, מר מלתת, מר מעצב.
אני לא מסוגלת יותר לראות זוגות אוהבים מונצחים מתנשקים בתמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק, בחמידות כזאת של אף קצת מעוך ומבט מעורפל. קשה לי לראות עוד ועוד אנשים שפורשים מחיי הרווקות האפרוריים והריקניים האלה, בעודי נשארת בצללי הכלום הנוראי הזה.
אני לא יכולה יותר עם הבדידות המשוועת הזאת. יש לי גולה בגרון שגדלה ללא לאות, עם עוד דקירה ממחטי המציאות שפזורים בכל מקום. ואני, כמו פילה בחנות חרסינה, נעה לפה וזזה לשם ולפתע נאנקת מכאב הדקירה. עוד מחט שחודר את עור הפיל הדמיוני לחלוטין שלי, שכולם משום מה נוטים להאמין שהוא קיים. עוד קצת רעל מוזרק לי לווריד, ומנפח את גולת הבדידות הזאת שמשספת לי את הגרון.
כמה נורא שאני עדיין אוהבת אותו. אין סיבה לאהוב אותו, והפעלתי את כל גלגלי השיניים המוח שלי בכדי לפצח את התעלומה.
אין תעלומה. זה פשוט ככה. כל-כך הרבה דברים רעים ולא בוגרים נעשו מצידו, ולמרות שהמוח מבין ומעכל- לא אכפת לו. הערגה מטפסת לי מהתחתונים ומהלב כמו צמח עלוקתי, נטפל סביב כל איבר בגוף, מוצץ את כל האנרגיות. כמה שזה נורא. אני לא מצליחה באמת לחתוך את זה, ובאמת שניסיתי את הכלים הכבדים ביותר, אפילו את המזמרה.
והכי נורא. אם הוא היה נשאר ספון באדישות המגעילה הזאת שלו, אולי היה לי יותר קל. הצרה היא שבמסיבת יום הולדת ה-20 הבובסטית שארגנתי לעצמי, כשעוד התחלתי לצאת עם בחור אחר מבטיח במיוחד, לפתע, כמו בחלום או הזיה, הוא סימס. "צעד אמיץ". פוץ כהרגלו, חייב לסבן כל דבר סתם. לטשתי עיניים חלולות במסך הטלפון. בלעתי את הרוק, הנמכתי את הגולה. החלטתי לא לעשות דבר, ובמילא היה לי עוד מלא מה לארגן לחגיגה, ואנשים רבים הופיעו על מפתן ביתי.
אבל לא עמדתי בהבטחה לעצמי. אחרי כמה שעות הייתי אפופת אלכוהול לחלוטין, והתנדנדתי בין הגינה לסלון מחוייכת וחסרת מורא מתמיד. "אתה אדיוט ואני שיכורה יופי דו", החלטתי לענות אחרי שישית שנייה. שום אסטרטגיה, שום היגיון, שום חשיבה. רק להצליף בו קצת מהכאב העמום והתמידי הזה שיש לי בבית החזה. ההתכתבות נמשכה, מטופשת להחריד. בעיקר קראתי לעברו דברים בסגנון "מה אתה רוצה מחיי? אדיוט" (עם שגיאות כתיב כמובן), והוא, האביר המקסים, שלח לי "סתמי". איזה יומהולדת שמח זה היה.
ולבסוף הוא שלח: "אני בא". הבחנתי בהודעה זמן רב אחרי, מיותר לציין שהוא לא באמת בא. "תניח לי", הפטרתי לעברו. מאז נדם הנייד.
ביום למחרת כל זה היה לי קצת מוזר. שוב הייתי הבאדאס, הבחורה הקשוחה הזאת שלא באמת פוחדת כמו כל המין הנשי, ממה שהתרשמתי עד כה, לומר את האמת. להראות את הקישקע והטחול ולא להתבייש שגם בי יש כאלה איברים. להיות מי שאני במקום לשחק משחקים, להצליף כשהסוס מתחיל להתנדנד. אני לא מתכסה בזיעה ופחד כל פעם שאני-אני עם בחור.
'יצאת מלכה', הצהירו כולם, 'יצאת מלכה'. אולי אני מלכה, אבל מלכה בלי כתר ובלי מלך. בלילה של אותו היום ניסיתי להבין מה קרה ובאמת ובתמים הייתי סקרנית. הוא יצר קשר, מי היה מאמין... "וואו. מה זה היה אתמול?", שלחתי לו לבסוף. הוא לא ענה עד היום.
סיימתי את הקשר עם הבחור שיצאתי באותה העת אחרי כשבועיים. זה היה בגלל ההתנהלות המוזרה שלו, והמחשבה המציקה כי האופי שלנו הפוך מידי. עם זאת, אני חייבת להודות- אם האסמס הזה לא היה נשלח, אולי הייתי פחות נמהרת עם הפינאלה. פשוט כבר לא היה לי אכפת, ועדיין לא אכפת.
הלב שלי סתם כואב ובודד, אבל יש רגעים שהעורקים נסתמים בתחושות אחרות שמגיעות כמו מעולמות אחרים. אלו הם רגעים טובים אך מעטים מידי. נראה לי שפה ושם הם מתרבים.
אני צריכה מישהו אחר שיגרום לי להסיח את דעתי, עד שלפתע הלב שלי יפעם במקצב אחר, ומבלי להכאיב בכל התכווצות והרפייה. שהלב שלי יתחיל לפעום בתיפוף אהבה שונה לחלוטין.
ועד אז... ישמרני האל מהכאב הזה.
KNOW HOPE, אמן גרפיטי ישראלי אדיר שבאופן קסום מעניק לי גרגירי תקווה.
יהיה טוב, זה תמיד ככה בסוף! (כך אומרים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora