זה נשמע ברור מאליו אבל אם הייתי עוצר לשניה הייתי עולה על זה קודם. כמו שבצרפת אין French Toast, באופן מוזר ביותר לסלט יווני קוראים ביוון בשם הפשטני משהו - ''סלט'', ובאיטליה פשוט שובתים מבלי שיש צורך לעשות ''שביתה איטלקית'' כך גם בטורקיה, אוטוריקה עולמית במגזר השש-בש, לא ממש יודעים מה זה ''מארס טורקי''.
פתיחה משכנעת אפשר לומר, אבל בכל זאת יש פה הבדל מהותי. בעוד בצרפת אפשר לאכול את אותו טוסט, ביוון אפשר להתענג על אותו סלט, ובאיטליה כאמור שובתים באופן טבעי לטורקים אין בכלל מושג מה זה מארס טורקי. יש מארס, חופשי יש מארס, כל פעם שנדמה שאולי יש סיכוי קלוש למקרה שכזה הם מיד צוהלים בשמחה ''מארס!'' עם עיניים בוהקות מאושר ושמחה, אבל מארס מהסוג הטורקי לא קיים בלכסיקון.
מוזר בהחלט.
חזרה אחורה לטורקיה.
אחרי דילמת התינוק של יאיר, והפגישה המחודשת עם החבר הטורקי ואישתו הרוסיה (סיפור ארוך... ), התברר שאת היום וחצי הראשון באירופה הקטנה, אבלה בבית נופש על החוף של חברים שלהם. בתחילה זה נשמע לא מלבב במיוחד, אבל השילוב של קיץ, חוף ים, טורקיה, אוכל טוב ו-0 ישראלים מסביב נשמע לפתע הזוי ומסקרן מספיק כדי להחזיק אותי למשך 36 שעות.
הגענו. מדובר בסוג של קומפלקס. מספר דירות נופש. מספר משפחות, שמאכלסות אותו בקביעות כל קיץ. נפגשות רק שם, אבל כבר 20 שנה. מבין כל אותה אוכלוסיה מספר האנשים שיודעים להגיד כמה מילים באנגלית, מלבד אותו חבר ואותה רוסיה, שווה בערך למספר המילים שאותם אנשים יודעים להגיד באנגלית. זה לא יוצא הרבה בכלל.
זה השאיר לי שלוש אופציות לתקשר איתם. לומר בקשיש, להגיד דונר ולשחק שש-בש. באופן צפוי בהחלט שתי האופציות הראשונות מיצו את עצמם די מהר. איכשהו אחרי הפעם החמישית לאופציה לזרוק סתם ככה לחלל האוויר ''בקשיש'' כבר היתה השפעה הרבה פחות מוצלחת. נשאר שש-בש. Tavla בטורקית למי שמתעקש.
אחרי זמן מאוד קצר של משחק הצלחתי להפנים את הכללים הבאים היחודיים לשש-בש הטורקי:
- כאמור אותו מחסור ידוע ב''מארס טורקי'. יש רק סוג אחד מוחלט של מארס.
- כל משחק, לא משנה איפה, מה, מי ולמה, הוא עד 5. לא 7, לא 4 לא 1, אלא אם הוכרז מראש. אחרת, ואף פעם לא הוכרז מראש אחרת.
- הקוביות כשרות גם אם נחתו על אחד מכלי המשחק.
- אוץ' אוץ' (עם שורוק) היא המקבילה הטורקית ל"כמה כמה?".
- יש אנשים שלא כדאי לנצח אותם. הסבר בהמשך.
קצת לא נעים אבל, ממש כמו פגז צה''לי בביירות, במשך רצף לא קצר של זמן, כיסחתי לכולם את הצורה ללא הבחנה ואבחנה - גברים, נשים וטף. אזרחים!
באמת ובתמים שהרגשתי לא נעים. מבחינתי לנצח טורקי בשש-בש זה כמו לבוא לבית של נעמי שמר זצ''ל, ולתקן אותה במילות הבית השני של "על הדבש ועל העוקץ".
למי מכם שלא יצא לו לשחק נגדי שש-בש, ואני מניח שיש פה כמה כאלה, עם כל הצניעות שאני מנסה לגייס, מדובר לעיתים בחוויה לא נעימה במיוחד.
מאז ומתמיד חיבבתי רבות את המשחק הזה משתי סיבות עיקריות.
- הוא משלב גם טקטיקה, גם יכולת וגם מזל.
- זה המשחק היחיד שאפשר לשחק נגד עצמך.
כך יצא ששעות רבות בשחר נעורי ביליתי בטורנירי שש-בש נגד עצמי. לפעמים ניצחתי. לפעמים הושפלתי קשות. בסה''כ היה מגניב במיוחד.
כיום, כאמור, זו יכולה להיות חוויה לא נעימה במיוחד לשחק נגדי. מתסכלת אפשר לומר. אם אותו חוק ממונופול בנושא דאבלים היה קיים גם בשש-בש יגאל עמיר היה משתחרר לפני, ויש אנשים שזה מעביר מדעתם.
כך יצא שאחרי תבוסות חוזרות ונשנות של נציגי העם הטורקי עלי אדמות במשחק שהם מזוהים איתו במיוחד, נשמעה קריאה בווליום ראוי, וחיש הוסבר לי שאל השולחן נקרא המומ-חה של הקומפלקס לשש-בש.
כשישבנו לארוחת ערב כמה שעות קודם החבר שלי הציג בניינו ומיד אמר ''הוא לא נראה כמו איזה קיסר רומי?''. אפשר היה לראות קווי דמיון לאזרח רומאי. איש כבד גוף, פנים עגולות ומאוד כבדות. תווי פנים מאוד חדים מצד אחד ושמנים מצד אחר. דמיינו דמות של איש רומי שמן במיוחד מ"היה היה" וככה זה בערך נרא. איכשהו משהו במבט שלו לא בדיוק נראה מהסוג הקיסרי של הרומאים. היה חסר משהו אצילי. אישית הייתי נותן לו יותר מאגיסטרט לענייני האכלת אריות ע''י אנשים חיים וא. ולכידת נערים בני 13 בפינות רחוב אפלות לשם עינוגו של קלאודיוס.
זה התחיל 1-0 לו. נמשך 1-1. הגיע עד 3-1 לצד הטורקי של השולחן בדרך להשבת הכבוד הלאומי, ואז הגיע המהפך. כמו סילבסטר סטאלון בסצנת השיא של ''מעבר לשיא'' אזרתי כוחות אחרונים והתחלתי בדרך למעלה.
כשהיה 3-3, לאחר רצף דאבלים מצ'וכלל במיוחד, הוא כבר הראה סימני עצבנות ראשוניים. לא ממש הבנתי את הרמז וכך יצא שאותו רצף דאבלים המשיך גם במשחק הבא. בהיותי בדרך הבטוחה למארס והכרזה על ניצחון כחול/לבן נוסף, הגיע דאבל בש-בש שגרם לאותו מגיסטראט להגיב בצורה קצת פחות סבלנית ויותר אלימה.
מכיוון שהיה לו מחסור בגז מדמיע וכדורי גומי, הוא בחר להתמודד עם הסיטואציה בעזרת ביצוע תנועת מגל עצבנית במיוחד, ופיזור כלי המשחק על פני הלוח עם ידו הימנית הכבדה. אחרי שהפנמתי די מהר את עניין ה"אוץ' אוץ'", ההנחה הראשונית שלי היתה שככה אומרים בטורקית "פוס משחק", או לפחות "חכה שניה אחי, אני חייב להשתין", אבל תוך שניות הבנתי שמדובר במשהו אחר.
במקום שאסיים את הקרב עם 5-3 מהדהד הוא החליט להכריז, באופן חד צדדי, כאילו היה שמו אולמרט, על הפסד במשחק הספציפי הזה, לפני שיגמר במארס, וממשיכים הלאה.
נגמר 5-4 למגיסטראט. הקומפלקס צהל על תבוסתו של הנציג הציוני, והשבת הכבוד הלאומי לעם השש-בש. לי זה אפשר ללכת לישון בשקט, מבלי לחשוש מנקמה אנאלית יצר איברו של שליח קלאודיוס אי שם באישון לילה. את הכבוד הלאומי השבתי למחרת, אבל זה כבר ליום אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
