OldNavy

אני עומד למבחן אחד בשתי חזיתות שונות.

האחת, תעסוקתית. השניה, זוגית.

החלטתי שתי החלטות:

אחת, אני לא הולך להתפשר על עבודה בתחום שלא קשור ללימודים שלי, כי אז למה למדתי ארבע שנים?

השניה, אני לא הולך לחיות עם מישהי שלא מקבלת אותי כמו שאני, עם כל החסרונות, ויש לא מעט. אני לא מקבל חוסר סובלנות. בזמן האחרון אני נוקט בגישה שונה. אני נותן לה חיזוקים על התנהגות טובה, ומה שההיפך מחיזוקים על התנהגות רעה. אני משתדל לעשות את זה לפחות. כמו למשל אתמול, כשאמרתי לה שאולי אני אחזור אליה אחרי ירושלים, ובסוף לא באתי. אני מקווה שהיא מבינה שזה בגלל מה שקרה. פתאום כשהכל נראה טוב בינינו, המכשול הכי קטן הצליח לדרדר אותנו חזרה למצב רע. אני מתחיל לחשוב שהיא מפונקת מדי בשבילי, שכל דבר קטן מרגיז אותה וגורם לה לאבד את זה. אני לא אשכח את הנקודה הזאת בזמן כשהייתי בטיול. זה היה בנאוול וואפי, השקפתי על קילומטרים של טבע פראי, כשהאדם הכי קרוב אלי פיזית נמצא בערך 10 קילומטרים ממני. באותו רגע הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח את ההרגשה הזאת, הכל כך מיוחדת שהרגשתי שאני שייך לעולם, שאני חלק בלתי נפרד ממנו ושאני יכול לחיות. ואני חושב שאולי הדבר הכי עצוב בקשר שלי איתה הוא שלעולם אני לא יוכל לחלוק איתה רגע כזה מהסיבה הפשוטה שהיא לא תסכים ללכת עשר שעות שעות ביום, חמישה ימים ברציפות, לחיות על לחם, אורז, פתיתים ודבש, פשוט כי היא לא מבינה את הטעם בסתם ללכת, והיא לא מבינה את הטעם בסתם לסבול, ותמיד הכל יוצא החוצה בכיוון מאשים אחד. אין את ההרגשה של האת ואני נגד כל העולם. ברגע שמשהו לא הולך כמו שתוכנן ישר מכוונת האצבע המאשימה. אולי זה אני שמדמיין את הכל... אני לא יודע כבר. אבל ככה זה מרגיש.

ולסיום, הדבר הכי מבוקש בעולם: ניסיון, ניסיון, ניסיון. פסיכומטרי. פאק איט.