איך הבדל קטן יכול לעשות הרבה. (אולי לא כל כך קטן..)

בבסיס  שלי היה לי צוות קטן של 4 אנשים כולל אותי כשכולם כל הזמן רק ניסו להתחפשן ולהעלם מהבסיס.. ואני? אני ילדה טובה מדי הייתי נשארת ועושה הכל. אין אדם שלא יוכל להעיד שלא עזרתי לו. וגם אם מישהו אחר חס וחלילה פותר תקלה זה עם עזרה שלי בטלפון, או אחרי שאני מתקנת את הטעויות שלהם.. זה היה סיוט. הייתי יושבת על הרצפה בבסיס ומייללת בבכי שנשבר לי ואני לא יכולה יותר. בן אדם אחד לא יכול להחזיק בסיס שלם על הגב שלו. הייתי לוקחת הכל אישי. חוזרת הביתה מודאגת מה יהיה מחר. מגיעה לבסיס מודאגת ושוב הולכת הביתה מודאגת. הגעתי למצב של התמוטטות. לא היה לי כוח לעשות שום דבר, לראות אף אחד. הייתי ישנה בכל הזמן הפנוי שהיה לי, כי הייתי כל כך מותשת, ופשוט הסתגרתי עם עצמי.

 

המצב לא השתפר. ההסתגרות שלי הפכה אותי רק ליותר ממורמרת. כבר הייתי בוכה כל הזמן מכל שטות. לא היה לי לא כוח, לא מצב רוח, ולא רצון לעזור לאף אחד. הייתי נגררת מתקלה לתקלה רק כדי שיגמר היום ויגיע כבר מחר, יום אחד קרוב יותר לשחרור. ניסיתי לבקש העברת תפקיד בתוך הבסיס. אבל אחרי חצי שנה של הבטחות שיטפלו בזה ושום שינוי לא קרה, איבדתי תקווה.

 

ואז, יום אחד בדרך חזרה מחר"פ באר שבע לאחר שיחה עם ידיד שלי הגעתי למסקנה שאני צריכה שינוי. לא ידעתי איך הוא יתחיל ולא ידעתי מה אפשר לעשות. הוא סיפר לי שהוא סיים את הקורס ועבר מיונים להדרכה והוא הולך להיות מדריך. ואז חשבתי על זה. תמיד אומרים לי שאני צריכה להיות מדריכה, אני נהנית להעביר לאנשים דברים שאני יודעת (אני אוהבת לחפור ושמקשיבים לי), וחוץ מזה ההדרכה היא בבסיס האהוב עלי. אין לי מה להפסיד. גם ככה אני תקועה בחור הזה, שווה לנסות. היו לי 3 שעות בדרך הביתה, והתחלתי לנסח מכתב מרשים ומשכנע למה דווקא לי מגיע להיות מדריכה, בדיוק כמו שאני יודעת לחפור.

 

למחרת הגעתי לבסיס בפעם הראשונה מאושרת. מיהרתי להקליד את כל המכתב ולשלוח אותו לגורמים המתאימים. אחרי יומיים של ציפיה ראיתי מייל ממש קצר בחזרה. חשבתי שבטח הולכים להגיד לי שיש לי יותר מדי פז"מ או שאי אפשר להוציא אותי אבל במקום זה במייל ביקשו ממני כמה פרטים על עצמי ואישור מפקד. הלכתי למפקד הבסיס, (כי ידעתי שהמפקד שלי לא יאשר), והוא אישר לי. הייתי מאושרת ונקבע לי ראיון.

את הראיון עברתי, כולם עוברים וזימנו אותי לשיעור קצר שאני אעביר על חומר שקיבלתי מס' ימים קודם. בהתלהבות גדולה הדפסתי את החומר וסיכמתי. והכנתי את עצמי לשיעור. כתבתי הכל על דף, עמדתי מול המראה והקראתי לעצמי. ציירתי על לוח את התרשימים, ומדדתי לעצמי זמן בסטופר. השקעתי הכל בשיעור הזה.

לפני השיעור הייתי לחוצה, הידיים רעדו לי, הפה התייבש, והדופק שלי היה ממש מהיר. לא יכולתי להרגע, הפחד שאני לא אעבור להדרכה שיתק אותי. איכשהו הצלחתי לתפוס ביטחון ולהעביר את השיעור בצורה שרציתי. הם שאלו כמה שאלות מכשילות, ועמדתי בכולן בצורה יפה. אפילו נאמר לי שכבר היום בערב אקבל תשובה למייל. חזרתי אל הבסיס באושר, וכבר בערב נודע לי שעברתי את המיון ואני מזומנת לועדה, שזה השלב האחרון במיונים.

 

יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש.. התחלתי שוב לאבד תקווה.. רק אחרי כמעט חודשיים קיבלתי מייל ב-4 בבוקר. נבהלתי אבל היה זה המייל שזימן אותי לועדה ביום ראשון הבא. אל הוועדה הגעתי בטוחה בעצמי, שבשלב הזה אנשים לא נפסלים. היום במבט לאחור אני מבינה כמה טעיתי, כי מעל חצי מהמתמודדים לתפקיד נפסלים בועדה. בקיצור את הועדה עשיתי באיחור קל של 3 וחצי שעות והלכתי לסבתא שלי. שעה וחצי אחרי הועדה קיבלתי טלפון שעברתי ושצריך לתאם עם המפקדים שלי הכל כי כבר עוד שבוע אני עוברת..

 

עכשיו אני כבר שם. ואין יותר מרמור, אין הסתגרות, אין בכי, אין דבר כזה התחפשנות ובריחה ממשימות. כולם רוצים לעשות, ולעזור. תמיד כיף להיות שם. תמיד מצחיק לי, וטוב לי בבועה הזאת. אני כל כך שמחה פתאום. שמחת החיים חזרה אלי באופן מפתיע. ונכון שלא נשאר הרבה אבל נשאר לי את המעט זמן הזה בצבא במקום מדהים, אז שווה לנצל. המלחמה השתלמה לי, עכשיו טוב לי.

 

הכי טוב בעולם..