איך ביום של הפרידה צעקתי מכאב.
אבל זה עבר מהר, אולי הדחקתי - שבוע שלם הלכתי על עננים, מאושרת ושלמה.
ושבוע עבר, כמו שעון עצר -
כשהזמן עצר זה התחיל לכאוב, בכל מקום בגוף.
ניסיתי לשנן את כל מה שהיה, כאילו הגוף שכח - שכח שהוא לא הכיל, שהוא לא חיכה, שהוא כעס עליי כל כך הרבה, שאפילו הוא שיקר פעם אחת, והכי חשוב - מנסה להזכיר לבטן שלי - כשהכי הייתי צריכה אותו - הוא לא היה שם, נעלם, התפוגג - יצא במסיכה ותקף.
זה התחיל לכאוב כשהבנתי שהנסיעת עבודה הבאה שלי תהיה בודדה במיוחד.
אין יותר סקייפ לפני השינה, ווואטאפ בבוקר.
אין למה להמתין יום שלם במשרד - כדי שאוכל לצאת בסוף היום ולדבר איתו.
פתאום זה הרגיש לבד.
אז רציתי להתחרט ולומר לחברה שאני לא נוסעת...
אבל המחשבה על המיטה, המצעים שהוא שכב עליהם רק לא מזמן, המברשת שיניים שעוד פה - אז אני רק רוצה לברוח.
אז נכון שלא כאב לי שבוע.
אבל לא תפקדתי, ולא שמתי לב אפילו.
כלים לא עשו את עצמם כבר שבוע שלם.
גם הבגדים המלוכלכים מהמזוודה שרוקנתי במהרה - ממתינים בציפייה בתוך המכונת כביסה.
והבית - אין לי מי שיהרוג ג׳וקים ויחליף לי נורות ויתקן לי את החשמל.
אז אתמול הלכתי לישון שמחה באלכסון
והיום אני הולכת לישון כואבת ומצולקת, באלכסון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
