אוהבת את הבית. שלי. מעוצב ומואר באור חמים ונעים. ביתי.
מיץ תפוזים סחוט טרי שלצידו מהביל צ׳אי עם חלב ודבש. חורף.
אבל הבדידות הזו שצועקת מבין הקירות מעוררת. אי שקט.
כבר כמעט חודש בלעדיו. מאז הפעם ההיא - שהוא לא ידע. אז נפרדנו.
אחרי שנה של קשר, עם הפסקה של 4 חודשים שהלכתי להתאהב באחר. הוא חסר לי.
הוא חסר לי בכל איבר בגוף. מחד.
אבל יודעת שהוא היה הקשר הכי מקולקל שהיה לי. מבפנים.
דיברנו, צחקנו, הכלנו, קידמנו זה את זו, הקשר היה מעורר השראה.
אבל האי שקט שהיה בי לאורך כל התקופה, החוסר ביטחון. לא שווה את זה.
והמחשבות נודדות, הוא עם מישהי, אולי היה כבר עם כמה. הרי זה מה שהוא רצה, להכיר, לחוש ולהרגיש.
ואני נשארת מאחור.
מזל שאתמול פגשתי 3 בחורים חדשים שיכולים בקלות להחליף אותו - אבל דווקא הבחור שמצא חן בעיני נעלם כלא היה, חזר לאולם החדשות שלו.
והבחור מפעם, מלפני 3 שנים שאהבתי, כביכול, כמו עורב מחכה שאחלים מהמחלה המרגישה-סופנית הזו.
רוצה לצאת, רוצה לבוא. רוצה שאבוא. רוצה לדבר. אבל הנה עברו 3 שנים ואני במקום אחר. מסתכלת עליו, יושבים זה לצד זו בספה בביתי - ואפילו מעט משיכה של ריבאונד אין לי אליו. גם כשהוא מחבק אותי חיבוק גדול כשכבר הכרחתי אותו ללכת - החיבוק קצת מעביר בי צמרמורת לא טובה.
אז מה, אני עדיין ילדה שרוצה את מה שהיא לא משיגה?
או שאחריו - הסטנדרט לחלוטין השתנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
