תסמונת הלם רעלי

הצלחתי לנחש מה הסיסמא שבחרתי לפני יותר מ-10 שנים. נכנסתי לראש של ילדה בת 15? אולי 16.

לא כך רציתי לפתוח את הפוסט שמדגדג לי כבר 24 שעות בין האצבעות.

האמת שלא ידעתי איך להתחיל.

אני כותבת את השורות האלו, מחדר השינה. שלנו.

הוא חושב שאני עובדת, החלטתי לא לחשוף את הבלוג שלי אליו - היום אני חושבת שיש מקומות בלב (ועל הדף הוירטואלי) שנועדו להיות פרטיים. לעד.

הוא נכנס עם המתנה שקניתי לעצמי למשרד החדש בדיוטי פרי במקסיקו רק שלשום - הוא צחק, אני צחקתי. 

הוא, זה הבחור מהפוסט הקודם, והקודם קודם. ובטח יש גם כמה לפניו.

הכרנו מזמן מאוד. התחלנו כידידים שמזדיינים, ניסינו להיות ביחד, ונפרדנו. ולקחנו הפסקה. ורוב הזמן היה כל כך טוב, אבל כשהיה קשה, הגעתי למרתפים של הלב. 

מרגש אותי, ומצמרר אותי כאחד לקרוא את מה שכתבתי עליו עד כה - לחשוב שבסוף עם הבחור הזה החלטתי לחיות את חיי. והוא הבין שאנחנו הכי טובים ביחד.

אנחנו גרים ביחד. יודעים שזה לתמיד. לפחות כמה שאפשר לתכנן את ה״תמיד״.

חזרנו עכשיו מחופשה של חודש - התחלנו עם המשפחה שלי באירופה, המשכנו לביקור אצל אחיו בארצות-הברית, המשכנו לרואד טריפ בסגנון שלנו, וקינחנו במקסיקו - 10 ימים של חופש מוחלט, אני והוא נגד העולם. שם גם חגגתי יום הולדת. את יום ההולדת הכי מרגש וכיפי שחגגתי בחיים.

יום הולדת אחרון לגיל 20. סיימתי וסיכמתי עם עצמי הרבה.

השנה שעברה - כמה דברים טובים קרו, כמה גדלתי והתפתחתי בשנה הזו - הרבה בזכות הנוכחות שלו וההשפעה הטובה שלו עליי, הרוב בזכותי.

עשיתי עבודה.

אני קוראת את עצמי של פעם, ומרגישה כמו חברה טובה של עצמי מפעם. הרבה דברים השתנו מאז.

החלפתי מקצוע, גיליתי שגם בו אני מאוד טובה. שבעצם בכל דבר שאני בוחרת לעשות אני ממש טובה.

התחלתי להרצות וללמד - שזה ממלא אותי בכיף ואדרנלין, ובעיקר סיפוק ענק.

אני נינוחה. הגעתי לנחלה - כך אמרה לי אמא שלי ביום שעברנו לבית שלנו בדרום העיר. בית עם מרפסת וחתול, ו-100 מטר מהבר השכונתי האהוב עלינו. בית שמעוטר בעיקר בדברים שלנו. בהרבה אהבה. מקרר עם תמונות, ופתקי אהבה קטנים של בוקר, מגנטים מטיולים שעשינו בעולם, ציורים שרכשתי ממישהי באינטרנט. תמונה על הקיר במסדרון בחדר שינה של הלהקה שהוא ניגן בה לפני כמה שנים - כשהוא היה רוקר מגניב עם כמה מעריצות. תמונה של פרידה קאלו שרכשתי במקסיקו - הטיול שבו הוא היה נוכח בלב, אבל לא היינו יחד. הרהיטים הנינוחים מהבית הקודם שעיצבתי, שישר גרמו לי ולחתול להרגיש פה בבית. בית משודרג באהבה גדולה.

טוב לי.

נינוח לי - אני יכולה לנשום עמוק. מבלי לפחד שזה יתקלקל או ייגמר (כי זה תמיד אפשרות, שלא צריך לחשוב עליה). אני יכולה להישען אחורה, ולהגיד תודה.

גיל 29 שכזה.