בלילה אנחנו ישנות יחד במיטה.
הילדה הקטנה שלי היא ממש ילדה, ומתוך שינה או חצי ערות היא מחפשת את קרבתי הכי חזק שאפשר, מצמידה אליי את הראש (שמיכה היא לא אוהבת ואני מכורבלת בפוך) או אפילו מניחה עליי ראש על ראש.
זה טוב ונעים לי לישון איתה.
הבחור נסע לשבוע עבודה בחו"ל אבל לפני שנסע דיברנו והתקרבנו ונגענו. הוא מתבאס תמיד לנסוע ואני מעודדת אותו שזה רק עד ש...
בעבודה... יש לי עבודה. של גדולים. עם אחריות ומצידי - הרבה שמחה להיות בה. אני לעיתים לא רחוקות שמחה לראות איך אני עושה שינוי אצל אלו שאני עובדת איתם, והם מצידם מודים לי. אני שמחה על זה. אני אוהבת את רוב אלו שאני עובדת איתם. התגמול לא טוב מספיק לעת עתה, מקום העבודה כשלעצמו מלא באינטריגות לא מאד נעימות ובמגבלות ביורקרטיות. אבל אני שמחה שזכיתי בעבודה שאת המהות שלה אני אוהבת, מעבר לזה יכול להיות שעוד שנה שנתיים התנאים ישתנו. אני מקווה. לטובה. עם הרבה יותר כסף.
המחקר שלי פתאום נהיה עמוס עם שני מקומות שאני מבחירה מתחייבת אליהם. לא בקטע כלכלי כי אם מתוך רצון להעמיק בתחום אחד, לרכוש עוד שורה בקורות החיים וגם להצליח לפרסם תוצאות שכבר יש לי. אז אני בפגישות ובדרישות פה ופה, וזה קצת מרגיש כמו הרבה אבל אני מנסה לעשות סדר במה עושים עבור כל אחד מהם.
והבית מבולגן אבל הוא הבית שלי. וגם אם מבולגן זה לא נורא כי מי שגר בו בגדול שמח לגור בו.
בבוקר כשהיא קמה מהשינה היא נותנת לי המון נשיקות בבטן שגדלה, אומרת שהיא מנשקת את התינוק שגדל שם ושהיא אוהבת אותו ואוהבת לישון איתו.
ובתוך כל העיסוקים יש גם מין "עננת" עייפות כזו של ההיריון שבה אני מתמכרת לשינה ועוד שינה, ביום ובערב ובלילה, כמויות שינה שאני לא רגילה אליהם.
ואני שמחה בקטנצ'יק שזז לי בבטן ואני מקווה להיות חכמה מספיק וטובה מספיק גם כאמא שלו כשהוא יצטרף אלינו, וטובה מספיק גם אליי לזכור לא לשקוע לתוך האימהות הטוטאלית ולהרים ראש גם אל תוך החיים שלי, המקצועיים, האישיים, גם כשאהיה אם לשניים, בעזרת השם ובלי לירוק על חתולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות