כשהעומס נהיה כבד מדי, אני מרגישה שאני צריכה עוד ערוץ.
רק כשאני יכולה לפנות לי קצת זמן לזה, אני הולכת לפסיכולוגית.
השיחות איתה עוזרות לי יותר במובן של לפנות לי מקום.
השיחה איתה ממשיכה או מתניעה שיחות בתוך הראש שלי.
וזה מבהיר לי קצת את המצב.
אני מסבירה לעצמי מאיפה העומס מגיע. מזכירה שזה גם רגעי.
ואז גם נופלת לי ההבנה, שאי אפשר הכל באותו הזמן.
שאני לא יכולה להחליט שהילדים יהיו בחינוך ביתי ובין לבין לנהל קריירה, שלתמוך בבחור שאני נשואה לו כרגע, בשלב זה של חייו, יש מי שיגיד שזו קריירה בפני עצמה. שגם אני בתקופה די עמוסה בעבודה כרגע.
ושבעצם, אם אני אוותר על דבר או שניים בתוך זה, זה לא לתמיד.
הם יכולים ללכת לגן אפילו עד 16:00 ולא יקרה כלום.
אני יכולה מדי פעם לקחת יום חופש מהעבודה או לא לקרוא את כל המאמרים ללימודים וזה בסדר,
לתכנן חופשה משפחתית או פעילות בשבת זה מחוץ לתחום לחודשים הקרובים ולא קורה מזה כלום, הילדים נהנים גם בגינה ליד הבית.
ואם לא כיכבתי על בימת הקריירה בשנתיים האחרונות, זה ניתן לשינוי ואני עוד יכולה להתחיל ולזהור.
וזה לא לתמיד.
אלו לא השפעות ארוכות טווח.
זה ניתן לשינוי.
זה מקל עליי. מאד.
ואז אני מזכירה לעצמי - שאני המובילה בחיים שלי ובמשפחה שלי. שאני מחליטה ומתניעה, ולפעמים לסדר לעצמי את הפרספקטיבה, זה מה שעוזר.
ואז ברגע שיש לי מטרה, יותר קל לי להתארגן סביב זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות