Live a life worth living

איפה את רוצה להיות עוד חמש שנים?

שואל מי ששואל פה מסביב.

ואני, עם המון (המון) התחבטויות על מה שנעשה השנה ומה שנעשה בשנה הבאה, מנצלת רגעים גנובים בתוך היום-יום שלי כדי לצאת רגע מתוך עוד שנה ועוד שנתיים, ולחשוב חמש שנים קדימה.

הופ וככה וכמו תמונה שמצטללת ונכנסת ויוצאת מפוקוס, עוד חמש שנים נראה רחוק וקרוב בו זמנית ויש שם כמה דברים שאני יכולה לראות ולדמיין.

אני רוצה שכולנו נהיה בריאים, מאושרים, אוהבים, צוחקים. הלוואי.

אני רוצה בעבודה תפקיד עם השפעה ציבורית, השפעה על הרבה אנשים ותחומים. להיות דמות מוכרת בתחום שלי.

להיות מומחית בתחום שלי - עם רישיון לכך.

אני רוצה שיהיה לנו יותר כסף, עם עבודה קשה שלי ושלו זה נראה לי לגמרי הגיוני בתוך חמש שנים. זה יקנה לנו עוד נוחות.

הילדים שלי יהיה כבר בבית ספר. אני מדמיינת להם בית חינוך איכותי, שבחרנו (ולא כי זה מה יש). שהם נהנים ללכת אליו ואנחנו מרוצים בשבילם.

אולי יהיו לנו עוד ילדים אז, ואולי לא. זה כבר מחוץ לידיים שלי וכרגע אני לא שמה את זה בראש סדר העדיפויות

זה מה שצף ועולה לי בראש, עם הפוקוס הזה.

וזה טוב,

עכשיו נשאר לפרוט את זה למטרות קטנות

אני אוהבת את העבודה שלי.

אני מרגישה שאני מביאה בה ערך, שאני עוזרת ולומדת ה-מ-ון על הדרך, משפרת את עצמי ומשייפת בעצמי יכולות.

אני מקווה לעשות אותה הרבה, הרבה שנים, במינון מסוים.

אני אוהבת להיות בבית בימים חורפיים כאלה, לכתוב במחשב ולכתוב, לקוות שזה יתפרסם בקרוב במקום נחשב.

יש לי תקווה לעבודה טובה נוספת.

מעניינת, עם אופק קידום ומחשבה.

אני נהנית מהמון רגעים עם המשפחה שלי, אני מלאת שמחה על הבית שלנו למרות שצריך לסדר אותו ולשפצר אותו עוד המון.

כשהקטנה אומרת שוב שהיא רוצה אח או אחות, תינוק קטן, זה קצת מביך.

וזה עוד לגמרי הסוד שלנו שמשהו קטן, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, עומד להגיח מעבר לפינה.

אני מחזיקה אצבעות ושמחה.

כשבחודש שעבר שלוש בדיקות הריון שונות יצאו שליליות, עדיין הייתה לי תקווה שבדקתי מוקדם מדי.

איפשהו בבטן קיוויתי ידעתי שמשהו קרה.

כשהרגשתי שהווסת עומדת להגיע הופתעתי בעצמי מעצמת האכזבה, למרות כל מה שהתווכחנו עליו, הנטל שתינוק(ת) נוספת תביא לי, והעובדה שהוא במצבו התעסוקתי לא יכול לקחת את זה על עצמו (בלב היה לי מין רצון כזה ללדת ולתת לו "הפעם" לגדל ולהיות לפחות המטפל העיקרי).

מה שמתברר לי עם עצמי הוא שאני כן רוצה ילד נוסף, אולי אפילו מעדיפה ילדה נוספת, ושהפעם אני אולי אהיה גם מוכנה יותר להתמודדות עם התקופה שאחרי הלידה. אולי.

ובינתיים בבית ישנה מין שגרה נחמדה כזו, שהחורף מביא איתה, של זמן לשחק על השטיח לפני ארוחת ערב, אחר כך ארוחת ערב ואמבטיה, וזמן לצחקוקים ולחוכמת שלה. וזה בא יחד גם הרבה עקשנות מצידה ולפעמים גם צורך באקטים חינוכיים. אבל ככה זה.

והעובדה שאני מרגישה שחזרתי לעבוד בהרבה כוח, שיש לי כמה אחרי צהרימיים של עבודה בעלת משמעות, וגם בבקרים אני עובדת אל מול מטרה נחשקת בעיניי, עוזרת מאד מאד.

אני אופטימית. זה נראה לי המינוח הכי נכון כרגע. אופטימית.