אני מזכירה לעצמי שכנראה הכל הורמונלי.
העצבים, האני שאיננה אני, הדמעות בקצה העיניים.
כל ההכלה, כל הרוך והעדינות שיש לי תמיד לבת השלוש לפעמים מתפוגגים בתוך הסרבול והעייפות.
נראה לי שהרבה אמהות מרגישות כך, לי זה חדש <ומזכיר לי לא לשפוט, לא לשפוט>.
בזוגיות אני קולטת את עצמי מקניטה, לא נעימה, לא כמו שאני רוצה להיות.
זקוקה להרבה שעות של לבד ומנוחה, כדי להיזכר שאני המרכז בבית הזה, שאם אהיה נחמדה אליו ואליה, זה יהדהד אליי כפל כפליים והכל יחזור להיות נעים.
בעבודה, בעיקר בכתיבה עם עצמי בבית, משחררת, מנסה לא לרדת על עצמי על מה שאני לא עושה, מנסה לאזור את העצבים "להסתער" על הנייר או המאמר.
זה הורמונלי. זה אמור לחלוף תוך חודש חודשיים.
ולהביא איתו מתת חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות