לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Live a life worth living



Avatarכינוי:  נסיכת פיות

בת: 42





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2018    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קושי רגשי זה כמו לחבוט באדמה באת חפירה לשתול שתיל ולצפות בצמיחה


בכל פעם שאני מגיעה למבחן בעל פה הזווית טיפה אחרת, האנשים טיפה אחרים, התוכן משתנה וצומח לי בראש.

בפעם הראשונה זה כמעט גמר לי את כל היום, היום הייתה הפעם השלישית וכבר הייתי יותר מוכנה וזה לא כזה נורא בכלל.

בכל זאת אני חוזרת הביתה ממבחן וחומלת על עצמי.

מרשה לעצמי לנוח, לקרוא ספר, להבין שקשה לי עכשיו. לא חוזרת מיד לmode של עבודה ואפילו לא חוזרת מיד להיות עם הילדים ורגשות האשמה על אחר צהריים שלא ביליתי איתם לא ממש מכים בי. זה חדש לי.

תקופת המבחנים הזו תיגמר, בעזרת השם ובתקווה לעבור הכל, בסוף החודש.

אני רוצה לעבור ואני רוצה לאמץ אל ליבי את ההתנהלות הזו, שאומרת שגם אני צריכה זמן לעצמי, זמן מהסוג הזה, וזה בסדר וזה אפילו לא ממש על חשבון מישהו אחר, וגם אם כן אז זה לא הרסני לו או להם.

 

 

***

וצמיחה.

לפעמים אני מרגישה כאילו בתוך הראש שלי מתפרץ עכשיו ים של רצונות.

כאילו רשימת היעדים שלי כמעט נוגעת בשמים אבל בעצם אני חושבת שזה כן אפשרי ושאין שם שום דבר (טוב, כמעט) שאני לא יכולה להשיג. לא מתוך תחושת גדלות אלא מתוך תחושת מסוגלות, וגם שהרשימה הזו לא באמת כה מפחידה וזו רק אני שעוצרת את עצמי. ואני צריכה עוד לברר עם עצמי בטיפול למה, הו כה למה אני עוצרת את עצמי. ואז אני עונה לעצמי שאני פוחדת שזה יבוא על חשבון מישהו, שמישהו ייפגע. ושהכל כל כך רגיש אצלי וסביבי ושבמחשבה שאי אפשר הכל יש משהו מאד נוקשה. ושאפשר שגם אחרים יספגו קצת מהקושי ולא הכל (בתחושה שלי) אני אספוג. והם וגם אני עדיין נהיה בסדר גמור.

ואז אני עושה מאמצים גדולים מאד לתבוע לעצמי מקום. אני מכריזה על דברים בקול, לפעמים קול נוקשה מדי. אני מסתגרת מפני הילדים בחדר העבודה, לעבוד על הדברים שלי, ומבינה שהם בגיל שהם יכולים להסתדר בלי לראות את אמא מהבוקר עד הערב. אני שוקלת לנסוע לנסיעה של כמה ימים בלי שני ילדים בני 3 ו6 וחושבת שזה לא ימוטט את עולמם. אני מנסה לחשוב איך לא להיות מקור של תמיכה רגשית או סתם לשחרר מעליי את זה שלא יאכלו אוכל אורגני (טוב, אני מגזימה, אבל לא להיות האחראית למה כולם יאכלו).

אני עושה מאמצים בשביל זה, אבל מי שתצמח מזה תהיה יותר טובה לעצמה ולעולם.

נכתב על ידי נסיכת פיות , 6/7/2017 19:07   בקטגוריות ההורות שלי, העבודה שלי, הרהורים ושיפור עצמי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רוצה אבל פוחדת


אני כבר כמה זמן מסתובבת עם התחושה שאני צריכה לעשות טקס חגיגי ולרשום בו יעדים לשנה ואז לשלוש שנים קדימה.

וכמה זמן שאינני עושה זאת.

ותוהה למה.

כמו להכנס לבריכה - שזה מרגיש קריר מדי ואז רק טובלים קצה רגל פנימה, מוציאים אותה שוב ולא בטוחים.

כמו לתרץ תירוצים לעצמי ולעולם... לא עשיתי כי... להאשים את הרצפה.

קצת כמו ד' שיכלה להיות הרבה יותר ממה שהיא, ונשארה בתוך ד' אמותיה ואני באמת לא יודעת אם היא שלמה עם כך.

 

ודי עם זה, כי אני יודעת שלא צריך לפחוד ואולי אני צריכה גם קצת לשייף את עצמי ולפתח איזו פינה של "זה בסדר להיות קצת יותר "גבר" במובן של הישגית, אסרטיבית, משיגנית ואמביציונית.

 

אז די, כי תקופת החגים וכדאי לי לא לחכות לאיזה טקס ולזרוק לי לפה יעדים.

שיתערבבו. אחר כך אסדר אותם.

 

לכתוב ולפרסם. לפרסם 1 2 3 4 5 או אפילו יותר. לתת למחשבות שלי להיות בחוץ, שיקראו אותן.

לנוח מספיק. להרגיש את הנועם שבזה.

להיות עם הילדים מספיק, וגם להיות מסוגלת להתפנות אליהם אם אני מרגישה שהם בחסך. גם לעבוד הרבה ולעצור, זה בסדר.

להרוויח סביר. או יותר מסביר. כי מה שאני עושה כן שווה כסף.

לדאוג לביטוחים ולפנסיה ולכל הדברים האלה של הגדולים, כולל התנאים הסוציאליים.

לגור במקום יפה ומסודר.

לטייל - פעם בחודש לנסוע לחופשה, למצוא גם זמן זוגי להנות ממנו.

אני לא רוצה עוד ילד השנה.

אני כן רוצה לנסוע לחו"ל לטיול או עם המשפחה לשהות ארוכה.

להתראיין ולספר בציבור על הדברים שלי (איך לקרוא לזה? הכרה?)

זה נראה לי בסדר לעת עתה. אני חושבת שאני גם יכולה לפעול לזה.

 

רק אל תפחדי אני אומרת לעצמי. פשוט תעשי. מקסימום לא תצליחי? אז תהיי באותו מקום.

נכתב על ידי נסיכת פיות , 16/10/2016 17:44   בקטגוריות הרהורים ושיפור עצמי, העבודה שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השנה תהיה שנה לברר מה אני רוצה. מה משמח אותי


הבית שלי מבולגן מאד.

 

אני קוראת את נעמה כרמי כותבת על מארי קונדו. ואיך שהיא מפרשת אותה קורץ לי.

אני גם רוצה להשליך בגדים ישנים, שברי צעצועים ולצידם משחקים שישמחו ילדים אחרים משלי.

אבל יותר מזה, אני אוהבת מה שהיא אומרת על הסדר:

 

סדר ש"...ממקד אותנו לא במה אנחנו לא רוצים (כלומר, מה לזרוק) אלא במה אנחנו רוצים (כלומר, מה להשאיר). שנית, ובאופן קשור, זה מאפשר לנו להתאמן וללטש את קבלת ההחלטות שלנו בתחום החשוב של מה אני רוצה, וללמוד מה משמח אותי. כדי לדעת זאת לעיתים קרובות עלי לדעת מה אני לא רוצה (לפעמים זה אפילו יותר קל). וזאת בהחלט מיומנות שיש לה פוטנציאל התרחבות לתחומים נוספים בחיים, על אף שיהיו מי שיפקפקו בכך."

 

אני בתוך התהליך הזה כבר כמה חודשים. תיכף מסיימת תואר אקדמי נוסף, עכשיו הזמן לצאת מתוך מסלול שמכתיב כך וכך קורסים ושביל כזה של שעות לצעוד בו. יש לי מקצוע, יש לי תחום דעת, יש לי ילדים, בית, זוגיות וכח רצון.

ומה אני ?

ומה אני עושה עם הזמן שלי?

שאלות של ייעוד מנקרות לי בראש.

אני חייבת, בוער בי, לברר מה התשוקה שלי וליצור מזה את המקום שלי בעולם.

ובגלל שעוד אין לזה שם של ממש, בגלל שזה לא במסלול מסודר, בא לי לזרוק על דף לבן כל מה שחשוב לי וגם מה שלא, ולנסות מהזרעים האלה להצמיח את ההצלחה שלי.

 

בטח עוד אחזור לפה עם זה.

נכתב על ידי נסיכת פיות , 4/10/2016 13:48   בקטגוריות הרהורים ושיפור עצמי, העבודה שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנסיכת פיות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נסיכת פיות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)