אני כבר כמה זמן מסתובבת עם התחושה שאני צריכה לעשות טקס חגיגי ולרשום בו יעדים לשנה ואז לשלוש שנים קדימה.
וכמה זמן שאינני עושה זאת.
ותוהה למה.
כמו להכנס לבריכה - שזה מרגיש קריר מדי ואז רק טובלים קצה רגל פנימה, מוציאים אותה שוב ולא בטוחים.
כמו לתרץ תירוצים לעצמי ולעולם... לא עשיתי כי... להאשים את הרצפה.
קצת כמו ד' שיכלה להיות הרבה יותר ממה שהיא, ונשארה בתוך ד' אמותיה ואני באמת לא יודעת אם היא שלמה עם כך.
ודי עם זה, כי אני יודעת שלא צריך לפחוד ואולי אני צריכה גם קצת לשייף את עצמי ולפתח איזו פינה של "זה בסדר להיות קצת יותר "גבר" במובן של הישגית, אסרטיבית, משיגנית ואמביציונית.
אז די, כי תקופת החגים וכדאי לי לא לחכות לאיזה טקס ולזרוק לי לפה יעדים.
שיתערבבו. אחר כך אסדר אותם.
לכתוב ולפרסם. לפרסם 1 2 3 4 5 או אפילו יותר. לתת למחשבות שלי להיות בחוץ, שיקראו אותן.
לנוח מספיק. להרגיש את הנועם שבזה.
להיות עם הילדים מספיק, וגם להיות מסוגלת להתפנות אליהם אם אני מרגישה שהם בחסך. גם לעבוד הרבה ולעצור, זה בסדר.
להרוויח סביר. או יותר מסביר. כי מה שאני עושה כן שווה כסף.
לדאוג לביטוחים ולפנסיה ולכל הדברים האלה של הגדולים, כולל התנאים הסוציאליים.
לגור במקום יפה ומסודר.
לטייל - פעם בחודש לנסוע לחופשה, למצוא גם זמן זוגי להנות ממנו.
אני לא רוצה עוד ילד השנה.
אני כן רוצה לנסוע לחו"ל לטיול או עם המשפחה לשהות ארוכה.
להתראיין ולספר בציבור על הדברים שלי (איך לקרוא לזה? הכרה?)
זה נראה לי בסדר לעת עתה. אני חושבת שאני גם יכולה לפעול לזה.
רק אל תפחדי אני אומרת לעצמי. פשוט תעשי. מקסימום לא תצליחי? אז תהיי באותו מקום.