את הכותרת נתנה הילדה הגדולה שלי.
היא כבר כל כך גדולה וכל כך מבינה שלפעמים אני נדהמת.
אני אוהבת אותה כל כך.
וכבר הרבה פחות קשה לי.
אני אוהבת את הסתיו.
סתיו הוא מין מחשבות כאלה שמתרוצצות לי בראש, כמו עכשיו.
העכשיו בא עם האנגאובר קליל, בהשפעת האלכוהול ששתיתי אתמול בחתונה (רק שלושה צ'ייסרים וכבר התודעה משתנה).
עכשיו יש לי מין תחושה כזאת של "לשים זין על פחות או יותר הכל".
ברקע יש את התובנה שהגיעה והשתקעה לי בראש, שהכל, הכל, זה תקופה.
תקופת הלימודים, תקופת הינקות של תינוקות רכים שגוזלת המון משאבים, תקופת העבודה בפורמט-שאני-בו-עכשיו.
בסוף, בפרספקטיבה הנכונה, זה הכל תקופות וזה עובר.
מחשבות שונות מתרוצצות לי בראש.
בעבודה אני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה. נותנת מעצמי המון, באמת.
ויש פידבקים. ורואים שינוי, אצל אלו שאני עובדת איתם.
ואני אוהבת את העבודה הזו, ואוהבת לחולל שינוי.
לפעמים אני אפילו חושבת שאני נותנת יותר ממה שהם רוצים, ואז טוב שלרגע תחושת ה"לשים זין" מגיחה לאפס אותי קצת.
מי שלא רוצה, לא יבוא, באסה לו. אני עושה כמיטב יכולתי.
בבית אני ממש ממש רוצה שיצליח לבחור.
ממש רוצה שזה יהיה כבר טוב. מחזיקה לו אצבעות. אבל גם - משחררת קצת מצידי. כבר לא עובדת כל כך קשה בשביל עוד קצת כסף.
ובאינטרנט אני קוראת על אנשים שנוסעים לארצות רחוקות, על יוקר המחיה פה ועל כמה יותר קל לחיות שם, ואני חושבת על זה וחושבת, על המשפחה פה וההורים שלי ושלו, ואנחנו בינתיים פה.
ואני יודעת שאני כבר רוצה. רוצה. רוצה עוד ילד. הדגדוג הזה הגיע. עכשיו העיכוב דווקא מצידו, ועליי זה אולי מקל. ההחלטה כבר לא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות