כשבחודש שעבר שלוש בדיקות הריון שונות יצאו שליליות, עדיין הייתה לי תקווה שבדקתי מוקדם מדי.
איפשהו בבטן קיוויתי ידעתי שמשהו קרה.
כשהרגשתי שהווסת עומדת להגיע הופתעתי בעצמי מעצמת האכזבה, למרות כל מה שהתווכחנו עליו, הנטל שתינוק(ת) נוספת תביא לי, והעובדה שהוא במצבו התעסוקתי לא יכול לקחת את זה על עצמו (בלב היה לי מין רצון כזה ללדת ולתת לו "הפעם" לגדל ולהיות לפחות המטפל העיקרי).
מה שמתברר לי עם עצמי הוא שאני כן רוצה ילד נוסף, אולי אפילו מעדיפה ילדה נוספת, ושהפעם אני אולי אהיה גם מוכנה יותר להתמודדות עם התקופה שאחרי הלידה. אולי.
ובינתיים בבית ישנה מין שגרה נחמדה כזו, שהחורף מביא איתה, של זמן לשחק על השטיח לפני ארוחת ערב, אחר כך ארוחת ערב ואמבטיה, וזמן לצחקוקים ולחוכמת שלה. וזה בא יחד גם הרבה עקשנות מצידה ולפעמים גם צורך באקטים חינוכיים. אבל ככה זה.
והעובדה שאני מרגישה שחזרתי לעבוד בהרבה כוח, שיש לי כמה אחרי צהרימיים של עבודה בעלת משמעות, וגם בבקרים אני עובדת אל מול מטרה נחשקת בעיניי, עוזרת מאד מאד.
אני אופטימית. זה נראה לי המינוח הכי נכון כרגע. אופטימית.