Live a life worth living

יכולתי לפתוח בכל כך הרבה פתיחות.

על מקום העבודה של הבחור שנסגר ויחד איתו הייתה לי מין סטירת לחי <בום> על איך שהתנהלתי, התנהלנו, בשנים האחרונות.

ושלא טוב שזה קרה אבל רק זה בפני עצמו היה חתיכת שיעור על מקום שאני לעולם יותר לא אהיה מוכנה להגיע אליו.

על זה שדווקא עכשיו הוא יותר בבית וזה נפלא אבל אז אני נוזפת בעצמי על זה שאני לא מפרנסת, כותבת, עורכת, עושה יותר.

להתחיל בזה שעברתי ניתוח-ניתוחון, ושבוע שלם הייתי כמעט משותקת או מתפקדת בחצי כוח.

ואז פתאום שקמתי מהמיטה ופתאום אין ממש כאב הכל הרבה יותר אופטימי ובא לי להסתער על הכל בכל כל כל הכח שלי.

על דברים שמשתנים במשפחה, ואיך אני לוקחת טיפונת צעד אחורה ונותנת לזמן או לאנשים אחרים לעשות את שלהם.

על ערימת יומנים ע-נ-קית שמצאתי ואיך בא לי שוב לכתוב יומן.

בעיקר בא לי שוב לעשות. לכן עם כל מה שקרה, אני אופטימית.