בכל פעם שאני מגיעה למבחן בעל פה הזווית טיפה אחרת, האנשים טיפה אחרים, התוכן משתנה וצומח לי בראש.
בפעם הראשונה זה כמעט גמר לי את כל היום, היום הייתה הפעם השלישית וכבר הייתי יותר מוכנה וזה לא כזה נורא בכלל.
בכל זאת אני חוזרת הביתה ממבחן וחומלת על עצמי.
מרשה לעצמי לנוח, לקרוא ספר, להבין שקשה לי עכשיו. לא חוזרת מיד לmode של עבודה ואפילו לא חוזרת מיד להיות עם הילדים ורגשות האשמה על אחר צהריים שלא ביליתי איתם לא ממש מכים בי. זה חדש לי.
תקופת המבחנים הזו תיגמר, בעזרת השם ובתקווה לעבור הכל, בסוף החודש.
אני רוצה לעבור ואני רוצה לאמץ אל ליבי את ההתנהלות הזו, שאומרת שגם אני צריכה זמן לעצמי, זמן מהסוג הזה, וזה בסדר וזה אפילו לא ממש על חשבון מישהו אחר, וגם אם כן אז זה לא הרסני לו או להם.
***
וצמיחה.
לפעמים אני מרגישה כאילו בתוך הראש שלי מתפרץ עכשיו ים של רצונות.
כאילו רשימת היעדים שלי כמעט נוגעת בשמים אבל בעצם אני חושבת שזה כן אפשרי ושאין שם שום דבר (טוב, כמעט) שאני לא יכולה להשיג. לא מתוך תחושת גדלות אלא מתוך תחושת מסוגלות, וגם שהרשימה הזו לא באמת כה מפחידה וזו רק אני שעוצרת את עצמי. ואני צריכה עוד לברר עם עצמי בטיפול למה, הו כה למה אני עוצרת את עצמי. ואז אני עונה לעצמי שאני פוחדת שזה יבוא על חשבון מישהו, שמישהו ייפגע. ושהכל כל כך רגיש אצלי וסביבי ושבמחשבה שאי אפשר הכל יש משהו מאד נוקשה. ושאפשר שגם אחרים יספגו קצת מהקושי ולא הכל (בתחושה שלי) אני אספוג. והם וגם אני עדיין נהיה בסדר גמור.
ואז אני עושה מאמצים גדולים מאד לתבוע לעצמי מקום. אני מכריזה על דברים בקול, לפעמים קול נוקשה מדי. אני מסתגרת מפני הילדים בחדר העבודה, לעבוד על הדברים שלי, ומבינה שהם בגיל שהם יכולים להסתדר בלי לראות את אמא מהבוקר עד הערב. אני שוקלת לנסוע לנסיעה של כמה ימים בלי שני ילדים בני 3 ו6 וחושבת שזה לא ימוטט את עולמם. אני מנסה לחשוב איך לא להיות מקור של תמיכה רגשית או סתם לשחרר מעליי את זה שלא יאכלו אוכל אורגני (טוב, אני מגזימה, אבל לא להיות האחראית למה כולם יאכלו).
אני עושה מאמצים בשביל זה, אבל מי שתצמח מזה תהיה יותר טובה לעצמה ולעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות